תחילת זמן קריאת שמע בשחרית / הרב הלל בן שלמה
ברכות ט ע"ב
במשנה מופיעה מחלוקת תנאים אם זמן קריאת שמע מתחיל משיכיר בין תכלת ללבן, כדעת תנא קמא, או בין תכלת לכרתי, כדעת רבי אליעזר. בברייתא בגמרא מופיעות שלוש דעות נוספות של תנאים: א. בין זאב לכלב (רבי מאיר). ב. בין חמור לערוד (רבי עקיבא). ג. משיראה את חברו רחוק ד' אמות ויכירנו (אחרים).
מהו הזמן: עלות השחר או "משיכיר"?
בתיאור המשמרות המופיע בתחילת המסכת (ג,א) נאמר, על פי האפשרות שהסימנים המתוארים לגביהם מתרחשים בסוף המשמרות, כי הישן בבית אפל ואינו יודע מתי זמן קריאת שמע, כאשר הוא שומע אשה מספרת עם בעלה ותינוק היונק משדי אמו, הרי הוא יכול לקום ולקרוא את שמע. על פי המבואר קודם לכן (ב,ב), שסוף הלילה הוא עמוד השחר, הרי שזמן זה קודם לכל הזמנים המופיעים במשנה או בברייתא, שהרי היכר בין שני דברים יכול להתרחש ככל שהאור ילך ויגדל, וזה יכול להיות רק אחרי שהשחר מתחיל לעלות. התוספות (ג,א ד"ה למאן) רוצים לומר, כי אין הבדל גדול בזמן בין עמוד השחר לזמן המתואר במשנה (לשיטת רבי אליעזר עצמו האומר שיש שלוש משמרות), ועד שהאדם יקום ויתארגן, כבר יגיע הזמן.
ייתכן לבאר באופן דומה אך שונה מעט: לפי רבי אליעזר הלילה אינו מסתיים בעלות השחר, אלא בשעה שיכול להכיר בין תכלת לכרתי, שהוא זמן לא רב אחרי כן (והתיאור בפסוק "ואנחנו עושים במלאכה מעלות השחר" לא בא לדקדק בין ההפרש המועט בזמן זה). וכך אנו מוצאים בדברי התוספות (ח,ב ד"ה לא), המבארים בדברי רבי שמעון בן יוחאי על אפשרות של יציאת ידי חובה בקריאת שמע של שחרית אחרי עלות השחר, כי אין הכוונה בדווקא לעלות השחר, אלא לשיעור ההיכר שיהיה זמן מה לאחר מכן. ייתכן לומר, שלדעת חכמים הסוברים שזמן קריאת שמע הוא עד חצות, יש היכר לזמן חצות בצעקת הכלבים (ובדומה לשיטת רב אשי שדוד ומשה ידעו, ואף אצטגניני פרעה לא היו טועים בזה, כפי שנתבאר; ובוודאי כך צריך לומר לפי התנאים הסוברים שדין התורה הוא שיש לאכול את הפסח עד חצות), וסימנים אלו אינם מתארים את סוף המשמרות, והסימן השלישי מתאר את תחילת המשמרה השלישית.
מכל מקום, מפשטות דברי רבי שמעון בן יוחאי (ח,ב) לגבי האדם הקורא את שמע שתי פעמים, אחת קודם עלות השחר ואחת לאחר מכן, ויוצא בה אחת של לילה ואחת של יום, משתמע שיוצאים ידי חובת הקריאה כבר מעלות השחר. וייתכן לומר, שיש לחלק בין הזמן הרצוי לכתחילה, לבין הזמן בו יוצאים בדיעבד, שאם קראה לאחר עלות השחר קודם לזמן "שיכיר", יוצא ידי חובתו. לפי ביאור זה ניתן לומר, כי אף הנמצא בבית אפל ויודע שהגיע עלות השחר, יצא ידי חובת הקריאה משום שזו שעת הדחק הנחשבת כדיעבד, שהרי אין לו כל אפשרות להכיר את חברו או דבר אחר. יש סברה גדולה לומר, כי זמן ההיכר המופיע במשנה, הוא זמן בו ניתן לומר בוודאות שכבר עלה השחר, וזהו הטעם לזמן זה. אולם כאשר לאדם יש סימן אחר להיכר זה, הוא אינו זקוק לזמן האמור (כמובן שיהיו לכך השלכות בימינו, שיש לוחות בהם זמני עלות השחר מתפרסמים).
הכרעה הלכתית
לדברי רב הונא, ההלכה היא כדעת אחרים ("משיכיר את חבירו", וכפי שמבארים התוספות ד"ה אחרים, על פי הירושלמי, שהכוונה לחבירו הרגיל עמו קצת). לעומתו אביי אומר, שזמן הנחת התפילין הוא כאחרים, אבל לקריאת שמע הזמן הוא כותיקין; על פי דברי רבי יוחנן (שיש גם ברייתא כדבריו), שהותיקין היו גומרים את שמע עם הנץ, כפי שיסמוך גאולה לתפילה ונמצא מתפלל ביום.
ניתן להבין, כי דברי רבי יוחנן הם דעה נוספת, החולקת על דעות התנאים הנזכרות, ולשיטתו אין לקרוא את שמע לפני הזמן הסמוך לנץ. מהקשר הדברים ברור שאנו עוסקים בתחילת זמן אמירת קריאת שמע ולא בסופה, שהרי במחלוקת לגבי סוף זמנה, שבה לדעת תנא קמא במשנה (שעל פי הגמרא להלן כה,ב זו דעת רבי אליעזר) קוראים אותה עד הנץ, ואילו לדעת רבי יהושע עד שלוש שעות, ההלכה נפסקה (להלן י,ב) כדעת רבי יהושע.
התוספות (ט,ב ד"ה לק"ש) מבארים, כי להלכה ניתן לקרוא את שמע משעלה עמוד השחר ועד שלוש שעות, אלא שמצוה מן המובחר לקרותה כותיקין סמוך להנץ החמה. לכאורה, יש בכך מן הדוחק לומר לשון "הלכה" על דבר שאינו אלא מצוה מן המובחר. הרמב"ם (הלכות קריאת שמע א,יא) כותב, כי מצות קריאת שמע הוא כותיקין, ורק אם הוא עבר ואיחר יכול לצאת ידי חובת הקריאה עד שלוש שעות; וכן בשעת הדחק יכול לקרותה מעלות השחר. להבנתו יש לומר, כי ההלכה נאמרה על הקריאה דווקא בשעה זו, ושאר ההלכות שנפסקו בגמרא, נאמרו על מקרים של שעת הדחק, וכפי שאנו מוצאים לגבי הפסיקה כרבי שמעון לעיל (ט,א).
