טהרת הכהנים לאכילת תרומה / הרב הלל בן שלמה
ברכות ב ע"א-ע"ב
לדברי הגמרא, המשנה באה לומר לנו שהכהנים נכנסים לאכול בתרומה בצאת הכוכבים, שכבר העריב שמשם אחרי טבילתם, ואין צורך להתעכב בדבר עד לכפרתם בהבאת קרבנות טהרתם (במקרה שהם היו זבים ומצורעים). הברייתא בגמרא לומדת זאת מהפסוק "ובא השמש וטהר", שדווקא 'ביאת השמש' היא המעכבת את הכהנים מלאכול תרומה, ולא כפרתו.
הבנת הגמרא היא, כי פירוש המילה "וטהר" נסוב על היום, שהיום נטהר ונגמר, והיא מקשה מדוע אין לפרש זאת על האדם אשר נטהר. לדברי רש"י, כוונת הגמרא היא, שמא יש לומר ש"ובא השמש" זו הזריחה ביום השמיני שהוא יום הבאת קרבנותיו, וטהרת האדם היא בהבאת הקרבן. התוספות (ב,ב ד"ה דילמא) תמהים על הבנה זו, שהרי לשון 'ביאת השמש' תמיד מתייחס לזמן השקיעה ולא לזמן הזריחה. מסיבה זו התוספות מפרשים, שהגמרא מעלה אפשרות שהאדם יטהר בתחילת זמן השקיעה ולא בצאת הכוכבים. דברים אלו מתאימים לשיטת רבינו תם, שמזמן השקיעה ועד צאת הכוכבים יש פרק זמן מרובה (ארבעה או חמישה מילין, על פי הגמרא בפסחים צג,ב), ועד אז עוד לא חשיכה, וממילא גם לא הגיע זמן "ובשכבך". אמנם, לפי שיטת הגאונים, שהיא מבוססת על אופק בבל וארץ ישראל, פרק הזמן השנוי בפסחים הוא עד שיצאו כל הכוכבים, אבל זמן החשיכה הוא פרק זמן קצר אחרי השקיעה, וייתכן שדברי רש"י מתאימים לשיטה זו. מכל מקום, ראשונים נוספים תמהו על דברי רש"י וביארו בדומה לדברי תוספות (רשב"א, מאירי). לפי שיטתם נראה, כי "טהר גברא" היא הטהרה החלה על האדם, אך אין הדבר תלוי כלל במעשה שייעשה על ידו.
