סוף זמן קריאת שמע של ערבית / הרב הלל בן שלמה
ברכות ב ע"א-ד ע"ב
במשנה מובאות שלוש דעות של סוף זמן קריאת שמע: א. עד סוף האשמורה הראשונה (רבי אליעזר). ב. עד חצות (חכמים). ג. עד עלות השחר (רבן גמליאל). דעה נוספת מוזכרת בברייתא בגמרא (ב,ב), עד השעה שהעני עומד ליפטר מתוך סעודתו. לפי דברי רבי שמעון בן יוחאי בשם רבי עקיבא המובאים בהמשך הגמרא (ח,ב), אדם יכול לצאת ידי חובת קריאת שמע של לילה בקריאה קודם הנץ החמה – כלומר, אחרי עלות השחר – משום שיש אנשים "דגנו בההיא שעתא".
ההבנה שזמן קריאת שמע תלוי בזמן בו בני אדם שוכבים, נובע מביאורם של בית הלל לפסוק "ובשכבך", המופיע במשנה י,ב (ואף בית שמאי האומרים בשעת שכיבה שכיבה ממש, מבינים פסוק זה כמתייחס לשעת השכיבה). לדברי רש"י, מחלוקת התנאים תלויה בביאור שעת השכיבה: לדעת רבי אליעזר, הכוונה היא בזמן בו האנשים מתחילים את שכיבת הלילה, ואילו לדעת רבן גמליאל, הכוונה היא לכל משך הזמן בו האנשים שוכבים. חכמים סוברים כרבן גמליאל, אלא שהם גוזרים כדי להרחיק את האדם מן העבירה.
מסתבר לומר על פי רש"י, שהוא הדין לדברי רשב"י בשם רבי עקיבא, שהוא הולך בשיטת רבן גמליאל, והוא סובר שמאחר שיש אנשים הישנים באותה שעה, עדיין ניתן לצאת ידי חובת קריאת שמע (וברור שדעת רשב"י המובאת שם בסמוך, היא כדעת רבן גמליאל). אמנם, לפי רבי יהושע (שכך מקובל להלכה) מלכים (ולפי גרסה אחרת בני מלכים) ישנים עד שלוש שעות, אך נראה שאנשים אלו בטלים לרוב העולם, ובפרט לפי ההלכה הנפסקת לגבי קריאת שמע של שחרית כותיקין (להלן ט,ב), אם הזמן שאחרי הנץ יוצאים בו ידי חובה רק בדיעבד, הרי שאין לומר שיוצאים בו ידי חובת קריאת שמע של ערבית, אפילו בדיעבד. בגמרא מופיע (ח,ב), כי ההלכה כדעת רבן גמליאל.
עד שעה שהעני עומד ליפטר מסעודתו
רש"י (ב,ב ד"ה סיפא) מבאר את הדעה המופיעה בברייתא לגבי עד שעה שהעני עומד ליפטר מסעודתו, שהוא סובר אחרת מכל התנאים הנזכרים, ולהבנתו הוא דורש "ובשכבך" – תחילת זמן השכיבה. התוספות כותבים, כי זמן זה לא נאמר בדווקא, שהרי יש לתמוה, מתי העני עצמו יוכל להתפלל, שהרי אסור לאכול קודם התפילה של ערבית; ועל כן מסתבר שהוא מתפלל קודם סעודתו. בתוספות הרא"ש מוסיף לתמיהת התוספות, שלא מסתבר לומר, שהשיעור נאמר לגבי עניים גויים.
