סימני משמרות הלילה / הרב הלל בן שלמה

ברכות ג ע"א - ד ע"א

לדברי רבי אליעזר ורבי נתן הלילה מחולק לשלוש משמרות (כן הוא במשמרות המקדש, כמבואר בפירוש תפארת ישראל בתחילת תמיד, שלזה כוונת סוגייתנו, ויש הבדל בין גרסת רש"י לגרסת הרא"ש, וראה בהרחבה בספרנו שמירת המקדש פרקים ד,יז). בסוף המשמרה הראשונה חמור נוער, וזהו סוף זמן קריאת שמע לדעת רבי אליעזר. לפי אפשרות אחת, באמצע המשמרה השניה, דהיינו בחצות, הכלבים צועקים – שעתיים אחרי נעירת החמור; ושעתיים לאחר מכן, בתחילת המשמרה השלישית, אשה מספרת עם בעלה ותינוק יונק משדי אמו. לפי אפשרות אחרת, כל הסימנים הללו הם דווקא לסוף המשמרות.
 

צעקת הכלבים

ראיה לאפשרות הראשונה, שהכלבים צועקים תמיד בחצות, נראה ללמוד מהאמור במכתב בכורות (שמות פרק יא ד-ז): "כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם: וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה: וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף: וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ". כלומר: בדרך כלל הכלבים צועקים בחצות, אולם באותו לילה, שהיתה צעקה גדולה בכל ארץ מצרים, כלבי בני ישראל שתקו. לפי האפשרות השניה צריך לומר, שאף על פי שעברו שעתיים מאז תחילת המכה, בכל זאת הכלבים שתקו.
 

חצות – זמן ניכר?

לפי האפשרות הראשונה, כשם שנעירת החמור היא דבר הניכר (ראה לשון רש"י ג,א ד"ה מאי קסבר), ולפיו ניתן לדעת עד מתי יש לקרוא את שמע, כך גם חצות הוא זמן הניכר, ואין כל קושי לזהותו. אולם הגמרא (ג,ב) נוקטת כי חצות אינו זמן ניכר, והיא מקשה כיצד דוד יכול היה לדעת מתי הוא זמן חצות, ואם כן מסתבר לומר שהיא נוקטת כמו האפשרות השניה, לפיה אדם הנמצא בבית אפל ואינו יודע מתי זמן קריאת שמע, יכול לקרוא כאשר הוא שומע אשה מספרת עם בעלה ותינוק יונק משדי אמו.

אמנם, לפי התירוץ האחרון המופיע בגמרא, שהוא תירוצו של רב אשי, משה ודוד ידעו מתי חצות, וגם כל אחד יכול לדעת, והסיבה שמשה נקט לשון "כחצות", משום שהוא התכוון לומר כי כשם שעכשיו הוא חצות והדבר ידוע, כך גם מחר בשעת חצות, תתרחש המכה (ותירוצו מופיע כבר בקושיית הגמרא בסוגריים עגולות, וייתכן שהיו שהבינו שזה הביאור מלכתחילה). אך לפי תירוצו של רבי זירא, שמשה ידע מתי חצות אך הוא אמר "כחצות" שמא יטעו אצטגניני פרעה, הדבר ברור שאף חכמי הגויים לא היו מכירים מתי הוא זמן זה; ובוודאי הוא כן לפי התירוץ הראשון בגמרא, שאף משה לא ידע מתי חצות, ורק דוד היה יודע בגלל הסימן המיוחד שהיה לו – הכינור.
 

חצות לילה אקום - משינה

ההבנה הפשוטה של לשון "חצות לילה אקום", משתמעת כדעת רבי זירא, שעד שעה זו דוד היה ישן (על כל פנים כסוס), ולא כדעת שאר האמוראים, האומרים שדוד כלל לא היה ישן. כך משתמע מדברי הגמרא להלן (לוי או רבי יצחק), המתארים את חסידותו של דוד בכך שהיה קם בחצות בניגוד לשאר המלכים הישנים עד שלוש שעות, וכך משתמע מהתיאור על הכינור למעלה ממיטתו של דוד, ומשמע שדוד היה ישן על מיטתו (וממילא תיאור זה אינו מתאים לשיטת רב אשי, שהרי לפי תיאור זה דוד היה עוסק בתורה החל מחצות, ואילו לדעת רב אשי דוד היה עוסק בתורה עד חצות); וכמובן שתירוצו של רבי זירא שהכינור נועד להעירו משנתו, הוא על פי שיטתו שעד אז דוד היה ישן כסוס.

כך גם עולה מדברי הגמרא קודם לכן, המבארים כי רבי נתן סבר כדעת רבי יהושע, שהמלכים קמים בשלוש שעות ודוד היה קם שתי אשמורות לפניהם בחצות, וברור שהכוונה היא שדוד היה קם משנתו. אמנם, רב אשי מפרש שהכוונה היא לקימה אשמורה וחצי קודם סוף הלילה (שאשמורה וחצי נחשבת לאשמורות), ואין הכרח לפרש שהכוונה היא לקימה משינה, ומסתבר שדברי רב אשי הם לשיטתו, שדוד קם מתורתו לעסוק בשירות ותשבחות.

רבי אליעזר אשר אף הוא סובר שיש שלוש אשמורות בלילה, אינו סובר כרבי יהושע שזמן קריאת שמע הוא עד חצות, כמבואר בגמרא (כה,ב) שהוא סובר שזמנה הוא עד הנץ החמה (ואולי סבר כי המלכים קמים קודם הזריחה כרבי מאיר להלן ז,א, וראה בסיכום 'דוד החסיד'), וייתכן שהוא מבאר את הפסוק "קדמו עיני אשמורות" כדעת רב אשי, שמשמרה וחצי נחשבות למשמרות. אמנם, לאחר שמובאת בגמרא דעת רב אושעיא בשם רבי אחא, שדוד היה ער כבר מבערב, אלא שלא עבר עליו חצות לילה בשינה, ממילא ניתן גם לפרש, שהוא היה ער קודם לחצות כשיעור שתי משמרות.
 

מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא

בגמרא בסוף ברכות (נח,א) מסופר על רב ששת שהלך לראות את פני המלך, והוא למד שמלכות הארץ היא כמו מלכות הרקיע, בדומה למובא בגמרתנו (לגרסת רש"י). לדברי הגמרא שם, המלך הגיע אחרי שלוש קבוצות של חיילים ההולכים לפניו. רב ששת למד מהפסוק במלכים א (יט,יא) על סדרי השלטון, שהמלך מגיע אחרי שלושת המשמרות: "צא ועמדת בהר לפני ה' והנה ה' עבר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה' לא ברוח ה' ואחר הרוח רעש לא ברעש ה' ואחר הרעש אש לא באש ה' ואחר האש קול דממה דקה". נראה, כי יש להשוות בין שלושת הקבוצות הללו, לסימני המשמרות: רוח – חמור נוער; רעש – כלבים צועקים; אש – אשה מספרת עם בעלה ותינוק יונק משדי אמו. ולאחר מכן "נפשי לה' משומרים לבוקר, שומרים לבוקר".