דיוק וחידוש ברש"י

מסכת ברכות דף ט

עמוד א

רש"י ד"ה ובלבד שלא יאמר השכיבנו – הקורא קריאת שמע של שחרית סמול לעמוד השחר לא יאמר השכיבנו שאין עוד זמן תחלת שכיבא אלא זמן סוף שכיבה:
עיין בתוד"ה ובלבד שלא יאמר השכיבנו שמסביר שרש"י אמר דבריו על דברי רשב"י על הקורא קודם עמוד השחר , וע"כ תוס' אומר שלפני עלות השחר זה בוודאי זמן שכיבה ואומרים השכיבנו ומביא פי' של השר מקוצי על הקורא קר"ש בין עלות השחר לנץ, ונראה להסביר רש"י ומדוייק בלשונו סמוך לעמוד השחר = קרוב וסמוך ממש לסיום הלילה = שאין עוד זמן תחילת שכיבה, ולא נותר זמן להספיק לשכב לישון, אלא זמן סוף שכיבה = אלש שזה סוף זמן השינה, ובסיכומו של דבר רש"י רוצה לומר כשקורא בזמן הכי סמוך לעמוד השחר, ומסיים את קר"ש עם עלה"ש לא יאמר השכיבנו, ולכאורה המחלוקת היא לא ממשית בין תוס' לרש"י.

רש"י ד"ה דאשתכור – וישנו ונרדמו עד לאחר עמוד השחר:
צריך להבין מדוע רש"י אומר שישנו, יכלנו לומר שעצם העובדה שישתכרו, לא מאפשרת להם לומר קריאת שמע? וגם מדוע רש"י כותב בלשון כפולה וישנו ונרדמו? והסדר היה צריך להיות קודם נרדמו ואח"כ ישנו, כמו שנאמר בתורה (בראשית פ"ג)ויפל א-להים תרדמה על האדם ויישן?
ונראה שרש"י דייק בלשונו שהלכו קודם לישון מעצמם, ע"מ שיוכלו לקרוא ק"ש כנאמר (במסכת סנהדרין דף כ"ב ע"ב) ששינה כל שהוא מפיגין את היין, ולאחר שישנו לרצונם, נפלה עליהם תרדמה – ונרדמו.

רש"י ד"ה בשעת הדחק – אבל שלא בשעת הדחק לא:
צריך להבין מדוע רש"י הוסיף את השלילה המוחלטת אבל שלא בשעת הדחק לא, מדוע שנחשוב שגם לא בשעת הדחק נסמוך על הרשב"י? ונראה להסביר מאחר שיש מימרא נוספת דומה "כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בפניו ושלא בפניו" (מסכת פסחים דף נ"א ע"ב)היינו יכולים גם כאן לאמר בשעת הדחק ושלא בשעת הדחק,
ולתוספת הסבר אפשר לומר שרש"י רצה להדגיש רק שעת הדחק ממש – דברים שתלויים בשעת = בזמן של דחק ולא בדברים דומים לשעת הדחק – שלא הזמן נדחק אלא בדברים כמו הפסד מרובה ודומיהם דברים שלא תלויים בזמן.

רש"י ד"ה שם תזבח את הפסח בערב כבא השמש מועד צאתך ממצרים – וכו' מועד צאתך זמן שריפה כלומר בבוקר נעשה נותר שהגיע זמן שריפה עס"ה:
הסבר ה"כלומר" מאחר שהפסוק עצמו הוא בלשון "עשה" – שם תזבח את הפסח, ומחולק לשלושה זמנים, בערב = בעיתותי ערב זביחה לאחר חצות היום, כבא השמש = משחשיכה אכילה, מועד צאתך = שריפה, ומאחר שלא שורפים ביו"ט א"כ מה שייך לשון "עשה" ע"כ הסביר שלומר זה נעשה נותר וזה ג"כ כמו עשייה ועיין בתוד"ה ראב"ע אומר נאמר כאן וכו'.

רש"י ד"ה חפזון דישראל – לא שמעו להם עד הבוקר:
לכאורה היה צריך רש"י להוסיף לא שמעו להם וכו' ובבקר נחפזו, ונראה שיש כאן משמעות נוספת לחפזון, שלכאורה בני ישראל כן היו צריכים כבר להיחפז ולצאת בחצות בשעה שהמצרים נחפזו לשלחם מפני מכת בכורות, כמו שהסביר רש"י בד"ה חפזון דמצרים, כי הרי גם בנ"י רצו לצאת, ובכ"ז הם חיכו לבוקר כי במשך כל הלילה הם נחפזו לקחת עוד ועוד שלל מהמצרים, וע"כ בבוקר מיהרו לצאת והפעם מרצונם. 
 

עמוד ב

רש"י ד"ה כמצודה שאין בה דגן – דרך ציידי וכו' וינצלו כתרגומו ורוקינו:
הוספת דבראי התרגום היא להשלמת פירושו של של רש"י, מחר שלשון וינצלו מתחבר טוב יותר לפירוש השני בגמרא כמצולה שאין בה דגים, משא"כ המילה מצודה שבפירוש הראשון, וע"כ הביא את תרגום המילה וינצלו = ורוקינו, וזה נופל על לשון המצודה המרוקנת מדגן.

רש"י ד"ה ותיקין – אנשים ענוים ומחבבין מצוה:
ישנם מקומות שותיקין מתפרש כקדמונים חכמים ומדוע רש"י בחר לפרש בשתי הגדרות מעניינו לותיקין – ענוים – מחבבין מצוה, ונראה שרומז בכך לנאמר בגמ' (במסכת גיטין דף ל"ו ע"ב) השומעים חרפתם ואינם משיבין עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש וכו' , ואלו הם הענוים ששומעים חרפתם ואינם משיבין, ומחבבין מצוה – אוהבים את מצוותיו כהמשכו של הפסוק ואוהביו, ומתפללים כצאת השמש,
ועוד נאמר בארחות צדיקים שער הענווה - אבל במידת הענווה והשפלות מגיע לכל טוב, כי "לענוים יתן חן" (משלי ג לד). וכיון שיש לו חן בעיני הקדוש ברוך הוא, צועק ונענה מיד, שנאמר (ישעיהו סה כד): "טרם יקראו ואני אענה". ועושה מצוות ומקבלים אותם בנחת ובשמחה, שנאמר (קהלת ט ז): "כי כבר רצה האלוהים את מעשיך"; ולא עוד אלא שמתאווה להם, שנאמר (מלאכי ג ד): "וערבה ליי מנחת יהודה וירושלים".