דיוק וחידוש ברש"י

מסכת ברכות דף ז

עמוד א

רש"י ד"ה מאי קרא – דאף הוי כרגע דכתיב כי רגע באפו חיים ברצונו:
רש"י מצטט גם את המשך הפסוק "חיים ברצונו" אף שלכאורה הלימוד של זמן הכעס הוא רגע, נלמד רק מהמילים "כי רגע באפו" ואולי כוונת רש"י לומר שהוא המשך אחד שברגע שהקב"ה כועס יכול להפסיק את החיים שברצונו שמחייה כל רגע ורגע וזה יתרץ את קושית תוס' מה יכל בלעם לקלל ולכוין באותו רגע = כלם פי' הרגם או הפסק חייהם.

רש"י ד"ה לצדיק לא טוב – לענוש את הבריות:
רש"י אומר בריות ולא בני אדם כי גם גוים הם בריותיו של הקב"ה, ועכ"פ אינם נקראים בשם אדם כנאמר אתם קרויים אדם ואין וכו' ועיין בתוד"ה ד"ה ההוא צדוקי.
 

עמוד ב

רש"י ד"ה אדני אלקים – כתוב באל"ף דל"ת:
מדגיש רש"י כתוב באלף דלת וכדברי תוס' שמתרץ בזה את קושיתו דהרי כבר אברהם אמר קודם ברוך הויה (ובקריאתו אד-ני)אלקי ישראל, וההסבר דשם הויה נהגה כך כי אין אנו הוגים את שם "המפורש" וזה שם תחליפי מה שאין כן כאן שכתיבתו באל"ף דל"ת ועיין ברמבם ספר המדע הלכות ע"ז פ"ד ה"ז ואלו דיני מגדף עד שיפרש שם "המיוחד" של ארבע אותיות שהם אלף דלת וכו'.

רש"י ד"ה הפעם אודה את ה' – לפי וכו' הודית על חלקה שעלה יותר מן החשבון המגיע לה:
רש"י מציין בסיבת ההודאה הפעם, שעלה יותר מן החשבון המגיע לה, לכאורה מסביר כאן רש"י יסוד גדול במהות ההודאה שהרי גם בראובן ושמעון רמוזים בשמותיהם הודאה להשי"ת , ראובן – ראה ה' בעניי, שמעון – שמע ה' כי שנואה אנכי, ומה החידוש כאן? אלא כשהאדם קושר את הודאתו לקב"ה עם פיתרון צרכיו האישיים כדוגמת ראה ה' בעניי שמע ה' כי וכו' ה' ראה שקשה לי ה' ראה כי שנואה אנכי, אזי ההודאה היא לא מושלמת, משא"כ בהודאה על לידת יהודה זאת הייתה הודאה אמיתית ונקייה לגמרי ממניעים אישיים, וזאת הודאה המגיעה מענונותו של האדם וידיעת ערך נפשו השפילה, וע"כ גם יהודה במהותו הושפע עתידו משם זה שהפך להיות כסמל הענווה וההודאה ללא בושה כאמירתו "צדקה ממני".

רש"י ד"ה ראו מה בין בני לבין חמי – על שם העתיד וכו' כדאמרינן לקמן שמה גרים:
כאן כותב רש"י בלשון "ע"ש העתיד" ובד"ה הקודם כתב "ברוח הקודש" ונראה להסביר שבשם יהודה היה לה ברוח הקודש לקרוא כך מפני סיבה שתהיה שלא קשורה באופן גמור ל"בן" הזה עצמו אלא ידע כללי שקיבלה ברוח הקודש וגרם לה לקרוא כך, כמו שידוע שההורים מקבלים רוח הקודש לקרוא את השם, וכאן שרש"י כתב ע"ש העתיד זה כבר כתוצאה של שם שניתנן מסיבה מסוימת והוא גורם את העתיד, כמו השם ראובן שניתן לסיבת ראה ה' בעניי ושם זה גרם בעתיד שתוכל לאה להגיד ראו מה בין בני לבין בן חמי. (ועיין במהרש"א)

רש"י ד"ה רות – המואביה משום דאיירי וכו' עס"ה:
ההדגשה המואביה טומנת בקרבה שני דברים , אחד שגם שם שניתן לה ע"י הוריה הגויים ג"כ יכול לגרום את העתיד כמו' שנאמר בגמרא שנולד ממנה דוד שריווהו וכו' וגם מואביה מרומז השם מואב שניתן ע"ש מאורע שקרה (היוצר קונוטציה בהבדל התהומי שבין שני השמות ושני הדמויות)וע"כ גם רות לכאורה נקראה כך בשביל איזה מאורע שאירע ובכל זאת הרי ששם גורם גם עתיד כמו שהסברנו לעיל.

רש"י ד"ה יחילו – יצליחו, וחבירו על כן לא יחיל טובו:
הלשון  "וחבירו" לכאורה לקרב בדמיון מוחלט בין שני הפסוקים המדברים על הצלחה או אי הצלחה בשל סיבה מסוימת, וכן במסכת מגילה בסוגיה הדומה לכאן מביא רש"י את הפסוק באיוב בלשון ודומה לו, וראוי לציין שרש"י בפי' לתהילים מביא פסוק נוסף משמואל ב' ששם משמעות המילה יחולו = ינוחו.