סקר
בעקבות מסכת שקלים - האם תרצה ללמוד עוד מסכת מהתלמוד הירושלמי?





 

מסיימים בחומרה / הרב דוב ברקוביץ

נידה סו ע"א

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

  

העיקרון המנחה את הפרק האחרון של התלמוד סוגר מעגל עם פתיחתו ומציג את הצעד הראשון בתורה שבעל פה – הסייג. הדרן עלך טור הדף היומי

ראוי לסיים שבע שנים וחצי של כתיבת טור הדף היומי בהתייחסות למה שמכונה "החומרא של רבי זירא". במשך השנים זכיתי לפתוח צוהר (לעצמי) לשורשים הרעיוניים והקיומיים שבסוגיות התלמודיות, גם המורכבות והמפולפלות שבהן, סוגיות שלעתים הצטיירו כ"יבשות" ו"טכניות". בסיום הפרויקט הנפלא הזה מתבקש להעמיד את נקודת השורש של כל האמירות, כל הדעות, כל התובנות – ההקפדה היתרה של יהודים, גברים ונשים, לשמור על מצוות התורה גם מעבר למצֻווה. נדמה שבפרק "תינוקת", האחרון שבתלמוד, מובלטת ההקפדה "שמעבר" לכל אורכו.

כך נאמר בשם רבי זירא (סו ע"א): בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל (בגודל קטן ביותר) יושבות עליה (בטומאה ובאיסור לקיים יחסים עם בעליהן) שבעה נקיים (שבעה ימים ללא ראיית דם לפני הטבילה המטהרת). על פי הנאמר, נכון היה לקרוא להלכה "החומרא של בנות ישראל" ולא "החומרא של רבי זירא", שהרי הן שקיבלו על עצמן החמרה זו.

הפרק האחרון שבתלמוד מתחבר עם המשנה הראשונה בו. את המשנה, אחת המהפכות הגדולות בהיסטוריה של התורה שבעל פה, פתח רבי יהודה הנשיא בתיאור החמרה אחרת. המשנה הראשונה קובעת שיש לקרוא קריאת שמע של ערבית עד חצות הלילה, למרות שמשתמע מהכתוב במקרא שאפשר לקיים את המצווה כל הלילה, עד עלות השחר. אלא שגזרו חכמים שיש להגביל את זמן הקריאה "כדי להרחיק את האדם מן העבירה".

את תיאורה של השתלשלות התורה שבעל פה, את יצירת החכמים בהתהוות המשנה, השאיר רבי יהודה לפרק הראשון במסכת אבות הנמצאת בסוף סדר נזיקין. גם שם הדגיש את מרכזיותה של גזרת החכמים כחלק מהבסיס של הפרויקט ההיסטורי: "הם (אנשי כנסת הגדולה שיסדו מחדש את עולם הרוח בישראל בתחילת ימי בית שני) אמרו שלושה דברים: הוו מתונים בדין, העמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה". היסוד השלישי בדברי אנשי כנסת הגדולה, "עשו סייג לתורה", הנו ניסוח מנקודת מבט שונה של הנאמר בתחילת מסכת ברכות – "כדי להרחיק את האדם מן העבירה". "להרחיק את האדם מן העבירה" – מטרתו לזכך את האדם ולשמור עליו מחומרת הדין, ואילו "ועשו סייג לתורה" - שומר על קדושת התורה מפגיעת האדם.

עוד יבואו דברים רבים השונים לחלוטין במהותם – הדמיון היוצר הפורה, חופש ההבעה המדהים והמפליא, יצירתיות מפליגה עד מופרעת, סיפורים, דרשות מורכבות, מתוחכמות ומופשטות - בהמשך המסכת, אך לפני הכול קובע רבי שבין כל תפקידי חכמים, בין כל הפעולות שירחיבו ויעמיקו את דבר ה' שבמקרא, יש תפקיד שמקומו לפני כולם – הגזירה וההרחקה.
 

שני אינטרסים הלכתיים

מהו הרקע בפרק האחרון במסכתנו ל"חומרת בנות ישראל"?

המשנה הפותחת את הפרק דנה בדם בתולים הנוצר בביאה הראשונה. דם זה איננו כדמים המטמאים – דם וסת ודם זבה. הוא נגרם מסוג של חבורה בפריצת הבתולים ולא מהתפוררות של רקמות הרחם ומאיבוד פוטנציות החיים המהווה שורש הטומאה. על כן מעיקר הדין לא שייכים דיני טומאה בשעת הביאה הראשונה – לא לאישה ולא לאיש. ועוד – קיים סיכוי גדול שעד שיתרפא הפצע, כל דם שיופיע בגופה של אישה לאחר ביאה ראשונה יהיה עדיין דם בתולים. בגמרא גם מובאים דברי רבי מאיר שלפיהם מראות הדמים שונים זה מזה בתכלית – דם הנידה אדום, דם הבתולים אינו אדום; דם נידה – זיהום, דם בתולים - אינו זיהום; דם נדה – בא מן המקור (הרחם), דם בתולים – בא מן הצדדין (דף סה, ב).

למרות זאת, כבר במשנה קיימת מגמת החמרה. המשנה מבחינה בין שלושה מצבים - בחורה שהתחתנה (!) ועדיין לא הגיעה לגיל וסת, בחורה שהגיע זמנה לראות – כלומר, שהופיעו אצלה סימני בגרות סביב גיל שתים עשרה - ובחורה בגיל זה שכבר ראתה דם בבית אביה. ככל שהופעת וסת אפשרית יותר מקבלת הפסיקה פנים של החמרה והרחקה.

הִגִּיעַ זְמַנָּהּ לִרְאוֹת וְנִסֵּת - בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נוֹתְנִין לָהּ (כל) לַיְלָה הָרִאשׁוֹן (לקיים יחסים), וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת, אַרְבָּעָה לֵילוֹת (בתולה הייתה נישאת ביום רביעי). רָאֲתָה וְעוֹדָהּ בְּבֵית אָבִיהָ - בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נוֹתְנִין לָהּ בְּעִילַת מִצְוָוה (הפותחת את רחמה לאפשרות קיום מצוות "פרו ורבו"), וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כָּל הַלַּיְלָה כֻּלָּהּ.

גם בית שמאי המחמירים וגם בית הלל המקִלים חוששים לדם נדה ומחייבים את בני הזוג לפרוש זה מזו. כל זאת למרות שבמקרה הראשון לבחורה הצעירה עדיין לא הייתה וסת בחייה ובמקרה השני הביאה התקיימה שלא בימי הווסת הקבועים. שיטת בית הלל המקִלה יחסית מלמדת הרבה על אופי השיקול בגבולות הגזרה הרבנית. הם מבקשים לאזן בין ההרחקה וההחמרה משום חשש דם נידה לבין אינטרס הלכתי אחר - התקיימות אינטימיות והאחדה ללא הגבלה בהתחלת הנישואין.
 

פסק רבותינו

מגמת המשנה מתחזקת בגמרא. בפתיחת הסוגיה מודגש הפן האובייקטיבי הפיזי של מציאות דם הבתולים. בישיבה או בעמידה בתנוחות גוף מסוימות נוצר לחץ על מקום הבתולים ואם עוד לא נתרפא הפצע יופיע שוב דם בתולים. למרות הפירוט של שיטת הבדיקה, מעדיפה הגמרא את מגמת ההחמרה – שמא הדם הנראה בביאה הראשונה הוא דם נידה, ולא יצליחו בני הזוג להבחין בכך.

לאחר שהמשנה דנה במקרים של קטנה ונערה, מביאה הגמרא את שיטת רב, גדול החכמים שבדור הראשון לאחר חתימת המשנה. רב פוסק שלבוגרת, בחורה בעלת סימני בגרות מעל גיל שתים עשרה וחצי, 'נותנים' את הלילה ראשון אם עדיין לא ראתה וסת, ורק את הביאה הראשונה, כקביעה המחמירה של בית שמאי במשנה, אם כבר ראתה דם נידה בחייה.

למעשה, בפסיקת ההלכה התחבר רב עם בר פלוגתא הקבוע שלו, שמואל, ובאופן חריג ביותר פסקו הם בגלוי כנגד כל שיטות המשנה: רב ושמואל דאמרו תרווייהו (שאמרו שניהם – לגבי כל המקרים הנידונים במשנה) הלכה – בועל בעילת מצווה ופורש (משום אפשרות דם נידה).

הפסיקה החולקת חזיתית על בית שמאי ועל בית הלל מהווה חוט השדרה של הסוגיה: "אמר עולא: כי הוו בה (כאשר עסקו) רבי יוחנן וריש לקיש (המקבילים בארץ ישראל בסמכותם העליונה לרב ושמואל בבבל) ב(פרק)"תינוקת", לא הוו מסקי מינה (לא הסיקו הלכה למעשה מהמשנה)... ומסיימו בה הכי (וקבעו כך למסקנה) – בועל בעילת מצווה ופורש".

כל גדולי החכמים הללו השמיטו את דברי בית שמאי ובית הלל לגבי דם בתולים לטובת ברייתא שדוברה האנונימי מכונה בשם החריג אך המחייב "רבותינו", והיא קובעת: "בועל בעילת מצווה ופורש".
 

חומרה לכפרים

מי שעמד על דעתו במסורת פסיקת אבותיו כבית הלל, וקבע כי יש להתאמץ לאפשר חיי אינטימיות והאחדה בין בני הזוג הטריים, היה רבי. הגמרא מביאה שלושה סיפורים על אודות פסיקותיו בעניין, כאשר שניים מהם מזכירים את המסופר עליו במסכת כתובות. מול חתן שבא לפניו בטענה שלא מצא לכלתו דם בתולים בליל הכלולות, הוא התאמץ לשכנע את הבחור הצעיר שהוא אינו יודע להבחין, שהוא לא מבין בזה, שאשתו ממשפחה שאין לנשותיה דם בתולים - הכול כדי לשקם את האמון ההדדי בין בני הזוג ואת תחילת חיי האינטימיות ביניהם שביקש החתן לקעקע.

והנה דווקא הסיפור השלישי העביר אותו לדורות הבאים, אל החכם רב, בעל שיטת ההחמרה היתרה בדם בתולים. רבי שהה בכפרים, במקומות שבהם לא ידעו הנשים להבחין בין דם נידה לדם זיבה כפי שידעו להבחין נשים בקהילות יהודיות גדולות. על פי הנקבע בתורה דם נידה מטמא שבעה ימים מתחילת הווסת. בדם זיבה שנראה ליום אחד או יומיים יש להוסיף עוד יום לפני ההיטהרות במקווה, ואם נראה שלושה ימים ברציפות או יותר יש לחכות שבעה ימים "נקיים" המתחילים מסוף הזיבה.

כאמור, נשות הכפרים לא ידעו להבחין בין סוגי הדם, מה שיצר מצב של ספק תמידי לגבי מסגרת ימי הטומאה שלהן. רבי קבע שתמיד יש לקבוע אם הראייה הייתה דם נידה או דם זיבה שלא על פי המצב הפיזי האובייקטיבי, שהרי דבר זה לא היה ידוע, אלא על פי ההלכה היותר מחמירה. אם אישה תראה דם יום אחד עליה להתייחס אליו כדם נידה ותיטמא עד היום השביעי לראייתו; אם שני ימים, היא תיטמא עד היום השביעי מהיום השני, שכן אולי ביום הראשון היה דם זיבה וביום השני דם נידה; אם שלושה ימים או יותר, תנהג כאילו מדובר בדם זיבה המחייב שבעה ימים נקיים מסוף ראיית הדם.

זהו הרקע ל"חומרת בנות ישראל". כאשר התפשטה המציאות שנשים לא ידעו להבחין בדמיהן, הן לא קיבלו את פסיקת רבי והחליטו שבכל מראה דם, אפילו כתם קטן, ואפילו דם בתולים, יקיימו בעצמן את חומרת דם זיבה – שבעה נקיים לאחר סוף ראיית הדם. כל זאת כדי להרחיק את עצמן ואת בעליהן מחשש כלשהו של עבירת בעילת נידה או זבה, וכדי לא לפגוע בקדושתם ובטהרתם של דברי תורה. בכך קיימו למהדרין את מגמת הפסיקות של רב ושמואל ושל רבי יוחנן וריש לקיש.
 

בדרך אל הנסתר

מהו כוחו של הסייג בבניין האישיות של האדם? מי שהתמודד עם שאלה זו היה לא אחר מרבי עקיבא, רב רבותיו של רבי יהודה הנשיא, המצוטט כך במסכת אבות:

שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה; מסורת – סייג לתורה; מעשרות – סייג לעושר; נדרים – סייג לפרישות; סייג לחכמה – שתיקה.

מי אם לא רבי עקיבא מגלם בתורתו את הדמיון היוצר ואת היצירתיות המפליאה של חכמי המשנה והתלמוד. הוא זה שבין הארבעה שנכנסו לפרדס, "נכנס בשלום ויצא בשלום". ודווקא הוא "בעל תורת הסייגים"?! ומיד מובאים דברים אחרים של ר' עקיבא – על "מהות צלם א-להים", על מהות התורה, על השגחה, שכר ועונש, על הדין העתידי, דברים מהעקרוניים והמקיפים בתורת ישראל, אולי חלק מתורת הנסתר שבה.

מה שהתרחש לנכנסים בפרדס עם אישה הוא מה שאירע בנפשותיהם מול עוצמות החיים של רזי התורה. והנה המתבונן במשנת "הסייגים" יראה מיד שהם קשורים לעבודת נפש מאומצת של נתינת גבול, עשיית סייג פנימי באישיות, וביסודה של עבודה זו חיי המיניות וגבולותיה. מתיקות האינטימיות וחיות ההאחדה יחד עם שמירה קפדנית על חומרות האיסורים מעבר למצֻווה מעצבות אישיות המסוגלת לפנימיות התורה. וכך, מובילה תורת הסייגים של רבי עקיבא לצמיחה ולהפריה, דרגה אחר דרגה, עד ל"חכמה". לאותה החכמה שזכה בה רבי עקיבא. שנתברך בה גם אנו, בע"ה.

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר