הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
ביאור הביטוי: "הלכה כרב באיסורים"
נידה סד ע"א
גמ'. איתמר, ראתה יום חמשה עשר לחדש זה, ויום ט"ז לחדש זה, ויום שבעה עשר לחדש זה.
רב אמר: קבעה לה וסת לדילוג. ושמואל אמר: עד שתשלש בדילוג.
נימא רב ושמואל בפלוגתא דרבי ורשב"ג קמיפלגי,
דתניא, ניסת לראשון - ומת, לשני - ומת, לשלישי לא תנשא - דברי רבי. רשב"ג אומר: לג' - תנשא, לד' לא תנשא.
לא, דכ"ע - כרשב"ג, והכא בהא קמיפלגי; רב סבר - חמשה עשר ממנינא, ושמואל סבר - כיון דלאו בדילוג חזיתיה לאו ממנינא הוא.
איתיביה: היתה למודה להיות רואה יום ט"ו ושינתה ליום ששה עשר - זה וזה אסורין, שינתה ליום שבעה עשר - הותר ששה עשר ונאסר חמשה עשר ושבעה עשר, שינתה ליום שמונה עשר - הותרו כולן, ואין אסור אלא משמונה עשר ואילך. קשיא לרב! אמר לך רב: למודה שאני. ודקארי לה, מאי קארי לה? למודה אצטריכא ליה. מהו דתימא: כיון דלמודה, ועקרתיה - בתרי זימני עקרה ליה - קמ"ל.
מיתיבי: ראתה יום עשרים ואחד בחדש זה, יום עשרים ושנים בחדש זה, יום עשרים ושלשה בחדש זה - קבעה לה וסת. סירגה ליום עשרים וארבעה - לא קבעה לה וסת. תיובתא דשמואל! אמר לך שמואל: הכא במאי עסקינן - כגון דרגילה למחזי ביום עשרים, ושינתה ליום עשרים ואחד. דיקא נמי, דשבקינן ליום עשרים, ונקט ליום עשרים ואחד - ש"מ.
מבנה הסוגיה:
1.
גמ'. איתמר, ראתה יום חמשה עשר לחדש זה, ויום ט"ז לחדש זה, ויום שבעה עשר לחדש זה.
רב אמר: קבעה לה וסת לדילוג. ושמואל אמר: עד שתשלש בדילוג.
המחלוקת בין רב ושמואל בעניין "וסת בדילוג". לפי רב - אחרי פעמיים נחשב כווסת קבוע, ולפי שמואל - אחרי 3 פעמים.
2.
הגמרא מנסה לתלות את מחלוקתם במחלוקת תנאים בנושא אחר לחלוטין:
נימא רב ושמואל בפלוגתא דרבי ורשב"ג קמיפלגי,
דתניא, ניסת לראשון - ומת, לשני - ומת, לשלישי לא תנשא - דברי רבי. רשב"ג אומר: לג' - תנשא, לד' לא תנשא.
רב כ"רבי", ושמואל כרשב"ג. שני הנושאים הם ב"איסור והיתר" [ושניהם בדיני עריות - נישואין וביאה].
2.1
הביטוי "נימא..." מלמד שהגמרא יודעת כבר בשלב זה, שניתן לדחות את ההשוואה.
3
הגמרא דוחה:
לא, דכ"ע - כרשב"ג, והכא בהא קמיפלגי; רב סבר - חמשה עשר ממנינא, ושמואל סבר - כיון דלאו בדילוג חזיתיה לאו ממנינא הוא.
הגמרא מציינת שלמעשה שניהם מסכימים כעיקרון לשיטת רשב"ג [שצריך 3 פעמים כדי ליצור "חזקה"], אלא שבסוגייתנו "רב" מחשיב כבר את הפעם הראשונה של הדילוג כשינוי ראשון מהוסת הקבועה.
4.
הגמרא מקשה על רב:
איתיביה: היתה למודה להיות רואה יום ט"ו ושינתה ליום ששה עשר - זה וזה אסורין, שינתה ליום שבעה עשר - הותר ששה עשר ונאסר חמשה עשר ושבעה עשר, שינתה ליום שמונה עשר - הותרו כולן, ואין אסור אלא משמונה עשר ואילך. קשיא לרב!
אין כאן דיון אישי בין רב ושמואל, אלא הגמרא היא זו שדנה בדבריהם, ולכן היא מסיימת "וקשיא לרב"
5.
הגמרא מיישבת:
אמר לך רב: למודה שאני.
רב יכול לתרץ שבברייתא מקרה מיוחד.
6.
מקשה הגמרא:
ודקארי לה, מאי קארי לה?
הגמרא תמהה על המקשן, הרי ההבחנה בין המקרים ברורה מאד, ומדוע המקשן הקשה בכל זאת
6.1
הרי לא מדובר שרב ושמואל דנו ביניהם, אלא הכל הוא דיון בגמרא ["סתמא דגמרא"]. מיהו אם כן המקשן, ומיהו התרצן שתמה על המקשן?
6.2
אולי מדובר בדיון בין שני עורכי הסוגיה.
7.
עונה הגמרא:
למודה אצטריכא ליה.
מהו דתימא: כיון דלמודה, ועקרתיה - בתרי זימני עקרה ליה - קמ"ל.
8.
הגמרא מקשה על שמואל:
מיתיבי: ראתה יום עשרים ואחד בחדש זה, יום עשרים ושנים בחדש זה, יום עשרים ושלשה בחדש זה - קבעה לה וסת. סירגה ליום עשרים וארבעה - לא קבעה לה וסת. תיובתא דשמואל!
הקושיה על שמואל מסתיימת בביטוי "תיובתא דשמואל".
9.
הגמרא מיישבת את הקושיה:
אמר לך שמואל: הכא במאי עסקינן - כגון דרגילה למחזי ביום עשרים, ושינתה ליום עשרים ואחד.
10.
הגמרא מוכיחה [על ידי דיוק] את התרוץ:
דיקא נמי, דשבקינן ליום עשרים, ונקט ליום עשרים ואחד - ש"מ.
11.
כעיקרון, רב ושמואל נחלקו האם "חזקה" "נוצרת" אחרי פעמיים של קרות אותה פעולה, או אחרי שלוש פעמים. ה"חזקה" המדוברת קשורה בנושאי הלכה שונים [כך מוכח בסוגייתנו ובסוגיות מקבילות].
12.
רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק ח הלכה ו:
ראתה יום ט"ו בחדש זה ויום ט"ז בחדש של אחריו ויום י"ז בחדש של אחריו ויום י"ח לחדש של אחריו הרי קבעה לה וסת ד לדילוג, בא חדש רביעי וראתה ביום י"ז עדיין לא נקבע לה וסת, וכל יום שראתה בו חוששת לו להבא, כיון שיגיע אותו היום ולא תראה טהר אותו היום מן הוסת שאין צריך עקירת ג' פעמים אלא יום שנקבע ג' פעמים.
13.
הגהות מיימוניות הלכות איסורי ביאה פרק ח הלכה ו:
ד] כרב לגבי שמואל דאמר עד שתשלש בדלוג:
בפשטות הוא מסביר שהרמב"ם פוסק בסוגייתנו כ"רב" שחזקה נקבעת אחרי 2 פעמים [2 ראיות בדילוג]. וכנראה, שכוונתו שיש לפסוק כפי הכלל שהלכה כרב באיסורים נגד שמואל.
14.
מגיד משנה הלכות איסורי ביאה פרק ח הלכה ו:
[ו] ראתה יום ט"ו בחדש זה וכו' ויום י"ח כו'. גם בזה יש נוסחאות משובשות בקצת ספרי רבינו ועיקר הנוסחא היא ראתה יום ט"ו לחדש זה יום ט"ז בחדש שלאחריו ויום י"ז בחדש של אחריו ויום י"ח לחדש של אחריו הרי קבעה לה וסת לדילוג
בא חדש רביעי וראתה ביום י"ז עדיין לא נקבע לה וסת וכל יום שראתה חוששת לו להבא כיון שיגיע אותו יום ולא תראה טהר אותו יום מן הוסת שאין צריך עקירת שלש פעמים אלא יום שנקבע שלש פעמים ע"כ עיקר הנוסחא. ועתה אפרש.
בפרק האשה שהיא עושה צרכיה (נידה דף ס"ד) איתמר ראתה יום ט"ו לחדש זה ויום ט"ז לחדש זה ויום י"ז לחדש זה רב אמר קבעה לה וסת לדילוג ושמואל אמר עד שתשלש בדילוג וכו' רב סבר ט"ו ממניינא [הוא] ושמואל סבר כיון דלאו בדילוג חזיתיה לאו ממניינא הוא וכו'
מיתיבי ראתה יום כ"א בחדש זה ויום כ"ב בחדש זה ויום כ"ג בחדש זה קבעה לה וסת סירגה ליום כ"ד לא קבעה לה וסת תיובתא דשמואל
אמר לך שמואל הב"ע כגון דרגילה למיחזי ביום כ' ושינתה ליום כ"א דיקא נמי דשבקה ליום כ' ונקט כ"א ש"מ.
ורבינו פסק כשמואל דאע"ג דהלכתא כוותיה דרב באיסורי כיון דאסיקו בגמרא דיקא נמי כוותיה דשמואל ש"מ נקטינן כוותיה דשמואל הילכך צריך ד' ראיות לקבוע לה וסת הדילוג.
...
ויש ג"כ מן המפרשים שפסקו בוסת הדילוג כרב ובג' ראיות קבעה לה וסת וזה שלא כדברי רבינו
וג"כ יש מהם מי שכתב שוסת הדילוג אינה חוששת לו כלל עד שתקבענו ואינו כשאר וסתות ולזה הסכים הרשב"א ז"ל ואין נראה כן מדברי רבינו:
עיקרי דבריו [ללא פירוש התכנים עצמם]:
14.1
אמנם העיקרון הוא שהלכה כרב נגד שמואל באיסורים.
14.2
כאשר משמע מהגמרא שהיא פוסקת כשמואל נגד "רב" הרי ההלכה נקבעת כשמואל [וגובר על הכלל של הלכה כרב באיסורים].
14.3
הביטוי "דיקא נמי כוותיה..." מוכיח שכך פוסקת הגמרא "אסיקו בגמרא" – "עורך הגמרא" [?]
14.3.1
כנראה שהביטוי בדבריו "אסיקו בגמרא" דומה לביטויים/כללים: "שקיל וטרי אליביה" ו"סוגיה כוותיה".
14.4
הנאמר בסעיף 14.3 תקף למרות שהגמרא סיימה את הקושיה על שמואל בביטוי "תיובתא" והתחילה את התרוץ לדברי שמואל בביטוי "אמר לך" – שני ביטויים שמוכיחים שדברי שמואל לא מקובלים על "עורך הגמרא"!
[ואמנם יש בשינויי נוסחאות החלפה של "תיובתא" ב"קשיא" – ואחרי "קשיא" "מותר" לתרץ, כי משמעות הביטוי "קשיא" כאילו היא קושיה מקומית של בית המדרש, ואילו "תיובתא" היא קביעה יותר מוחלטת של "עורך הגמרא". וכבר הארכנו בדבר זה במקומות אחרים].
15.
רוב פרשני הסוגיה לא מרחיבים בעניין זה. נביא את עיקרי הדברים המובאים ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד קמג:
16.
רא"ש מסכת נדה פרק ט סימן ג השני:
גמ' [נידה דף סד ע"א] איתמר ראתה יום חמשה עשר בחדש זה ויום ששה עשר בחדש זה ויום שבעה עשה בחדש זה רב אמר קבעה לה וסת לדילוג. ושמואל אמר עד שתשלש בדילוג. ומסיק דתרווייהו סברי כרבן שמעון בן גמליאל דאית ליה דבתלת זימני הוה חזקה ובהא קא מיפלגי דרב סבר חמשה עשר ממנינא ושמואל סבר כיון שלאו בדילוג חזיתיה לאו ממנין הוא. ורב לא קאמר דראיה ראשונה מן המנין אלא היכא שהראיה ראשונה היתה בחמשה עשר בחדש כיון דזמן ראיותיה למנין ימות החדש אבל אם ראייה ראשונה היתה בראש חדש ושנייה בחמשה עשר לראייה זו ושלישית בשש עשרה לאותה ראייה מודה רב דלא קבעה לה וסת דראייה ראשונה אינה מן המנין
וכן מוכח בפ' שור שנגח ד' וה' (בבא קמא דף לז ב) דמדמי נגח בחמשה עשר בחדש זה וששה עשה בחדש זה וי"ז בחדש זה לפלוגתא דהכא ואף על גב דאין הפלגת הראיות שוות שהרי סדר החדשים אחד חסר ואחד מלא אפי' הכי בשיפורא תליא מילתא.
ור"ח ז"ל פי' פירוש אחר ופירש"י עיקר.
ר"ח פסק הלכה כרב משום דקיימא לן הלכה כרב באיסורי וכן פסק הראב"ד ז"ל.
אבל הרמב"ם ז"ל פסק כשמואל משום דפריך לשמואל מברייתא דקתני אם ראתה יום עשרים ואחד בחודש זה ויום עשרים ושנים בחדש זה ויום עשרים ושלשה בחדש זה קבעה לה וסת
ומשני הכא במאי עסקינן כגון שרגילה למיחזי ביום עשרים ושינתה ליום עשרים ואחד דיקא נמי דשבקינן ליום עשרים ונקט ליום עשרים ואחד אלמא דייקא ברייתא כוותיה דשמואל וכן מסתבר להרמב"ן ז"ל:
הוא מביא את שתי השיטות כפי שהסברנו לעיל כבר בהקשר לדברי ה"מגיד משנה", ולגבי הדקדוק מהביטוי "דיקא נמי" הרש"ש חולק ואומר שגם לפי רב אפשר לפרש כך ["ילקוט ביאורים", שם, בהערה קיג].
16.1
ונראה להעיר: לפי הרש"ש שאין הוכחה מהדיוק המובא ב"דיקא נמי" דווקא לשמואל, אבל ניתן לומר, שהיא הנותנת, דווקא העובדה שהגמרא השתמשה בביטוי זה לטובת שמואל משמע ש"עורך הגמרא" פוסק כשמואל. הוא מנסח "ומסיק דתרווייהו סברי כרבן שמעון בן גמליאל דאית ליה דבתלת זימני הוה חזקה"
16.2
משמע קצת, שהרא"ש מכריע כשמואל על סמך הביטוי בסוגייתנו "לא, דכ"ע - כרשב"ג" לעיל בסעיף 3.
16.3
והוא מקשר בין סוגייתנו לסוגיית הגמרא בבבא קמא. נקודה זו חשובה ומעניינת:
17.
תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף לז עמוד ב:
נגח שור יום ט"ו בחודש זה, ויום ט"ז בחודש זה, ויום י"ז בחודש זה - פלוגתא דרב ושמואל, דאתמר: ראתה יום ט"ו בחדש זה, ויום ט"ז בחדש זה, ויום י"ז בחדש זה - רב אמר: קבעה לה וסת, ושמואל אמר: עד שתשלש בדילוג.
הגמרא תולה את הדין לגבי נגיחות כדי לקבוע מתי השור נעשה שור מועד במחלוקת רב ושמואל בסוגייתנו מתי האשה קובעת וסתה בדילוג [אחרי פעמיים או אחרי שלוש פעמים].
17.1
חשוב לציין: לפי כולם צריך פעולה שתיעשה 3 פעמים על מנת שתיווצר "חזקה" לאותה פעולה", אלא שבשתי הסוגיות ["דילוג וסתות" ו"נגיחה"] מדובר על פעולות שנעשות בדילוג - בכל פעם תוספת יום - והשאלה היא אם סופרים את הפעם הראשונה - "רב", או לא - שמואל.
18.
ונשאלת השאלה: יוצא שרב ושמואל חלוקים גם בדיני איסור [בסוגייתנו – בעניין וסת] וגם בדיני ממון ["בדיני" או ב"דיני"] – לגבי שור הנוגח.
18.1
אם כן, לפי מי שפוסק בסוגייתנו כרב על פי הכלל של "הלכה כרב באיסורים" האם יפסוק לגבי שור מועד כשמואל על פי הכלל שהלכה כשמואל בדיני!
19.
רא"ש מסכת בבא קמא פרק ד סימן ד:
[בבא קמא דף לז ע"ב] שור שנגח יום ט"ו בחדש זה וששה עשר בחדש זה וי"ז בחדש זה. פלוגתא דרב ושמואל דפליגי בכה"ג בקביעות וסתות. דאיתמר ראתה חמשה עשר בחדש זה וששה עשר בחדש זה וי"ז בחדש זה. רב אמר קבעה לה וסת לדילוג. ושמואל אמר עד שתשלש בדילוג. אבל אם ראתה ג' פעמים בריש ירחא או חמשה עשר בירחא לכ"ע קבעה לה וסת כיון דירחא גרים. ואם ראתה היום וראתה לסוף עשרים וחזרה וראתה לסוף כ' וחזרה וראתה לסוף עשרים קבעה לה וסת בראיה שלישית שהוא מעשרים לעשרים ואין הראיה הראשונה ממנין וסתה לכ"ע. ובדילוג הוא דפליגי דשמואל סבר כיון דראיה ראשונה לא היתה בדילוג אינה מן המנין.
ועיקר פלוגתייהו בוסתות והלכתא כרב באיסורין.
ויש מן הגדולים שאומרים דכיון שלא נחלקו בנגיחות אלא שהספר מדקדק מחלוקת זה מתוך אותו מחלוקת שנחלקו בוסתות ובעיקר פלוגתייהו הלכתא כרב ה"נ הלכתא כרב
וכן דעתי נוטה
הוא פוסק כרב בשתי הסוגיות, מפני שעיקר מחלוקתם היא בסוגייתנו - סוגיית הוסת בדילוג.
ומכיוון שהגמרא קישרה בין 2 הסוגיות יש לפסוק כרב גם בנגיחות - דיני ממונות [שוב - בגלל הדמיון בנושא של "דילוג"].
18.1
המשך דברי הרא"ש בבבא קמא:
דמאיזה טעם עשו חכמי הגמרא כלל זה לפסוק הלכה כשמואל בדיני וכרב באיסורי בכל מקום. לפי שידעו ששמואל היה רגיל תמיד לפסוק דינין ולכך היה מדקדק בהן ויורד לעומקן ומשכיל על כל דבר אמת.
וכן רב היה רגיל לדקדק בהוראת איסור והיתר לכך סמכו על הוראותיו לעניני איסור והיתר.
וכיון שנחלקו בוסתות. ונגיחות ווסתות טעם אחד להם על כן סמכינן אדרב בתרוייהו.
וכן אם נחלקו בנגיחות ולא בווסתות הוה סמכינן אדשמואל בתרוייהו:
ונראה להסביר בדברי הרא"ש:
18.2
הסבר ראשון: עיקר המחלוקת בין רב ושמואל היא בסוגייתנו. כנראה הוא מתכוון שסוגייתנו נחשבת "סוגיה עיקרית", ובה פוסקים כרב מפני שמדובר באיסורים, ואם נובעת מכך הלכה בדיני ממונות [כפי שהגמרא קובעת בסוגיה בבבא קמא] הרי גם שם הלכה תהיה כרב למרות שמדובר שם בממון ולא באיסור.
18.3
הסבר שני ["ויש מן הגדולים"]: בשתי הסוגיות יש לפסוק כרב מפני שעיקר המחלוקת בין רב לשמואל היא בסוגייתנו לגבי ווסתות ובאיסורים יש לפסוק כרב, ובעניין נגיחה של שור לא נחלקו רב ושמואל בעצמם אלא הגמרא ["עורך הגמרא"?="הספר מדקדק"?] היא זו שמקשרת בין שני העניינים.
18.4
ויש לשאול: מה ההבדל אם רב ושמואל עצמם נחלקו או שהגמרא ["סתמא דגמרא"; "עורך הגמרא"] היא זו שקבעה שיש קשר בין שתי המחלוקות?
18.5
יש מי שאומר, שאם הגמרא היא זו שמשווה הרי זה "דמיון" בלבד ולא ממש אותו עיקרון [הרז"ה – "ילקוט ביאורים", שם, עמוד קמד]!
18.6
לפי זה ניתן להסיק מסקנה מעניינת: דברי אמוראים "חשובים" ומדוייקים יותר מדברי "סתמא דגמרא" [כך נאמר גם על "עורך הגמרא"?]
18.7
הרא"ש מסכים לשיטה שפוסקים כרב בשתי המחלוקות. ולא ברור לאיזה נימוק שהביא הוא יותר מסכים.
18.8
הוא ממשיך ומנמק את דבריו: רב היה "מומחה" יותר באיסורים ושמואל היה יותר מומחה ב"דינין". והרא"ש מסיים את דבריו: "ונגיחות ווסתות טעם אחר להן – על כן סמכינן אדרב בתרווייהו".
18.8.1
נראה שהוא מתכוון להסבר הראשון שהביא: מכיון שבסוגייתנו הם דנים בעיקר הנושא וכאן "רב" מומחה יותר, ומכיון שמשפיע גם על דיני ממונות ממילא גם שם תהיה הלכה כרב.
18.9
ויש אומרים שלמעשה הרמב"ם פוסק לחומרא בשתי הסוגיות גם כרב וגם כשמואל [ראה "ילקוט ביאורים", שם]!
19.
ויש להעיר 2 הערות:
19.1
דברי הרא"ש שיש לפסוק בשתי הסוגיות [בווסתות ובנגיחה] כרב נובע מכך, שבאמת גם בשאלה לגבי שור נגחן לא מדובר "רק" בענייני ממונות [למרות שבפועל ובסופו של דבר מדובר בתשלום [חצי נזק או נזק שלם], אלא גם השאלה של שור קשורה לעניין שקשור ב"איסור" - לתכונות נפש – מה גורם לבהמה להיות מועדת, האם היא "נולדה" כך, אלא שלא ידענו עד שנגחה כמה פעמים, או שמא הנגיחות עצמם יוצרות את תכונת המועדות אצל השור. תכונות הבהמה קשורות לתחום של "איסור", למרות שהתוצאה היא תשלום ממון!
19.2
שיטתו של הרב אברמסקי [מחבר "חזון יחזקאל" על התוספתא]. הוא מסביר שהכלל של "הלכה כרב באיסורים" נקבע על ידי "עורך הגמרא". רב אשי ורבינא פסקו בכל מחלוקת בין רב לשמואל באופן נקודתי ובסופו של דבר גילו שבנושאים של "איסורים" הם פסקו ברוב הפעמים כרב [ולהיפך – בממונות], ולכן הם "השאירו" בתלמוד רק את אותם מקומות, ובשאר המקרים שבהם פסקו כרב בנושאי ממונות הם "השמיטו" את שמם של רב ושמואל מהסוגיה ורשמו את שם תלמידיהם.
19.2.1
נראה שאם נאמר שפוסקים לפי הסוגיה העיקרית [כמו אחד ההסברים המשתמעים מדברי הרא"ש] ניתן להתאים לדברי הרב אברמסקי – כי רב אשי ורבינא הכריעו רק במחלוקות העיקריות בין רב לשמואל ולא בסוגיות המסתעפות מהם.
20.
בסוגיה בבא קמא לגבי שור מועד הרמב"ם פסק כשמואל.
רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק ו הלכה יא :
נגח בחמשה עשר לחודש זה ובששה עשר לחודש שני ובשבעה עשר לחדש שלישי, אינו מועד עד שישלש בדילוג, שמע קול שופר ונגח קול שופר ונגח קול שופר ונגח, נעשה מועד לשופרות, וכן כל כיוצא בזה.
וזה מתאים גם לפי מי שסובר שהרמב"ם פסק כשמואל גם בסוגייתנו לגבי ווסתות, ומתאים גם לפי מי שסובר שבסוגייתנו שמדובר באיסורים הרמב"ם פסק כרב, אבל בבבא קמא שמדובר בממונות - הלכה כשמואל.
20.1
הלכה למשה הלכות נזקי ממון פרק ו הלכה יא:
[יא] נגח בט"ו לחדש זה ובט"ז לחדש שני ובי"ז לשלישי אינו מועד עד שישלש בדילוג. מחלוקת בגמ' שם דרב ושמואל ופסק רבינו כשמואל
ואף על גב דעיקר פלוגתייהו בווסתות דהוא איסור וקי"ל כוותיה דרב באיסורין כמ"ש הרא"ש ז"ל
מ"מ סובר רבינו דהכא קי"ל כוותיה דשמואל אפי' בוסתות וכמ"ש בפ"ח מהלכות איסורי ביאה וכבר כתב הרב המגיד ז"ל טעם לזה דכיון דאסיקו בגמרא שם במסכת נידה דייקא נמי כוותיה דשמואל ושמע מינה נקטינן כוותיה דשמואל ...
