שכינה בסעודה / הרב דוב ברקוביץ
ברכות מט ע"ב - נ ע"א
פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון
אחת המשניות המופלאות במסכת ברכות, ואולי בש"ס כולו, היא המשנה בדף מט ע"ב הפותחת בשאלה "כיצד מזמנין?"
לפי רב יוסף (דף נ ע"א) דברי רבי עקיבא בסוף המשנה הם הם שיטת תנא קמא, ש"אחד עשרה ואחד עשרה ריבוא" מזמנים באותה צורה ("נברך אלוקינו שאכלנו משלו") – כמו בבית הכנסת.
שיטת רבי יוסי הגלילי, לפי רב יוסף, היא כשיטת המשנה. לפי שיטה זו אף שבבית כנסת אין הבדל בנוסח התפילה בין אם נוכחים מניין מתפללים או אלפים רבים, אין הדבר כך בסעודה. בכל מכפלה של עשרה בחבורה הסועדת, משתנה הזימון באופן המעיד על התעצמות נוכחות השכינה. במאה סועדים מוסיפים את שם הוויה בזימון, באלף את הביטוי "אלוקי ישראל" וברבבת משתתפים נוקטים בנוסח החגיגי: "נברך לה' אלוקינו אלוקי ישראל יושב הכרובים על המזון שאכלנו". הביטוי "אלוקי ישראל" הינו ביטוי שנלקח מדברי הנביאים, המרמז לכסא הכבוד ולמרכבה, והביטוי "יושב הכרובים" יותר ממרמז לגילוי השכינה בבית קודש הקודשים במקדש.
לא בבית הכנסת
נשאלת שאלה מרתקת – איפה מצאנו בכל נוסחאות התפילה ביטוי כזה מפורש, התייחסות כזאת ישירה, להופעת כסא הכבוד שבין הכרובים, שהוא שורש הנבואה? ולמה דוקא הסעודה, או ליתר דיוק הסעודה שברוב העם, ולאו דווקא תפילת הציבור בבית הכנסת, היא המהווה כלי להופעה זו?
על מנת לענות על שאלה זו יש להתבונן במהותה של מסכת ברכות כולה.
הזיקה שבין מסכת ברכות לסדר זרעים בעריכת המשנה משקפת את תפיסת התנאים שענייני המסכת הם יסודות בסיסייים ביותר באמונה. שלא כמו העריכה במשנה, רבים מהראשונים שיבצו את ענייני המסכת תחת הכותרת "אורח חיים", עם עניינים שנמצאים במשנה בסדר מועד. עריכה זו משקפת את התובנה שענייני המסכת הם חלק ממסגרת מעשית ויציבה של עבודת השם – הרגל יום יומי, מדי שבת בשבתו ומדי חודש בחודשו. לעומתם הרמב"ם, שביקש לסדר את ההלכות לפי עניינם ולא לפי היקרותם לפני האדם, סידר את ענייני המסכת בספר מיוחד שכינה אותו "אהבה" – מצוות שעניינן אהבת הבורא, חשק והתקרבות.
בסידור המסכת כחלק מסדר מועד ענייני המסכת מהווים בסיס ליכולת האדם לראות את נוכחות הבורא בעולם, ולראיית העולם כמקום של שפע, ברכה והשגחה פרטית. זוהי משמעותם של דברי רבי עקיבא בדף לה ע"א המפרש את מהות ברכות הנהנין כשירה לבורא על עצם השפע, ושל שיטת התנאים בברייתא שם על אודות ברכות הנהנין כהכרה שכל הבריאה שייכת לבורא, "כל הנהנה מן העולם הזה לא ברכה, מעל".
נוכחות ה' בלי מקדש
על רקע זה יש להבין שמסכת ברכות פותחת את ששה סדרי משנה, המפעל ההיסטורי של כינון מחדש של קהילת המצווה והאמונה לאחר החורבן, בכדי להגדיר את מקומה החדש של אמירת שם הוויה לאחר חורבן בית המקדש.
על הפסוק בשמות (כ כ') "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך", כותב רש"י עפ"י המכילתא, "מכאן אתה למד שלא ניתן רשות להזכיר את שם המפורש אלא במקום שהשכינה באה שם, וזה בית הבחירה. שם ניתן רשות לכוהנים להזכיר שם המפורש בנשיאת כפיים לברך את העם". מכאן גם הביטוי החוזר על עצמו בספר דברים המזהה את מקום המקדש כ"המקום אשר יבחר ה' אלוקיך לשכן שמו שם". אמירת שם המפורש בברכת הכוהנים במקדש שיקפה את התודעה שמקור השפע בעולם וברכת החיים הוא בין הכרובים שבקודש הקודשים.
בתקופה הנוראה והרת העתיד שלאחר החורבן נשאלה השאלה – מאין תמצא הברכה באמירת שם הויה ללא השראת השכינה במקדש? האם בכלל אפשר "לשכן את שמו" ללא מקדש? מסכת ברכות קובעת באופן נחרץ: בעטיפה היום יומית שבאמירת ברכות לאורך כל היום תתקיים השראת השכינה, בהסתר ובגלות, באמירת שם הוויה שלא כפי שנכתב, מאה פעמים ביום כדברי רבי מאיר, בפסוק "שמע ישראל" פעמיים ביום ובתפילת הקבע שלוש פעמים ביום.
כמו בתפילה
על רקע זה צריך להבין את שיטתו המיוחדת של רבי יוסי הגלילי במשנתינו. דברי הנצי"ב מוולוז'ין בהקדמתו להגדה של פסח ממחישים את שיטתו:
"… הנהיגו חז"ל לעשות הסדר של פסח כמו בזמן שאכלו פסחים. ומזה הטעם נוטלים לידיים לטיבולו במשקה (ורחץ – כרפס, שלא כנהוג כל השנה)… ומזה הטעם נוהגים ללבוש "הקיטל"… דאכילת פסח הוא משולחן גבוה קאכיל… ואם כן יש לאכול הפסח באימה וביראה כמו בשעת התפילה… שאינו לובש בגד אכילה… (אלא) בגד פישתן לבן (כמו בעבודה במקדש)… ומזה הטעם יש לנהוג בכל הסעודה כמו יושב לפני המלך… ומזה הטעם התקינו חז"ל להפסיק באמצע ההלל… כדי ללמדינו דגם עיקר אכילה הוא מצווה".
בשיטת רבי יוסי הגלילי נשאר שריד יקר מעולם המקדש – זכר לזמן שעצם מעשה האכילה היה מצוה, ושאכילה בחבורה בקדושה, יחד, היווה כלי - חיוני אף יותר מעשרה מתפללים שבבית הכנסת - להשראת השכינה.
יהי רצון שנזכה בפסח זה לסעוד בחבורת גאולים בהשראת שכינה, כאילו אכלנו פסחים ממש. ויהי רצון שנזכה לסעוד עם ריבוא שותפים, יחד, בקדושה.
