מאת: הרב יהודה קוק
מחבר ספר "נופת צופים"
אם הציבור אומרים נקדש עם הש"ץ
ברכות כא ע"ב
וכן א"ר אדא בר אהבה מנין שאין היחיד אומר קדושה שנא' ונקדשתי וכו'. ויעוי' בתוס' שכ' וז"ל, אין יחיד מתפלל קדושה, וכן הלכה, אבל המתפלל שמו"ע עם החזן לכשיגיע ש"ץ לקדושה יאמר עם הש"ץ נקדש וכל הקדושה משלם יכול לענות עם הציבור, דאין זה קרוי יחיד, עכ"ל.
וא"כ מבואר דס"ל דהציבור עונה אף נקדש ולא רק קדוש וגו' וברוך וגו' וימלוך וגו', מדכ' דיכול לענות אף נקדש עם הציבור. וה"נ ס"ל לרא"ש, דיעו"ש בתוס' הרא"ש שכ' וז"ל, מנין שאין היחיד אומר קדושה וכו', אבל קדוש של סדר קדושה יחיד אומרה כי אינו אלא כמו קורא הפסוק ומתרגמו וכו', אבל כשאנו אומרים נקדישך ונעריצך כמו שהמלאכים מקדישין זה אין לומר בפחות מעשרה, עכ"ל יעו"ש. וכ"כ הרא"ש בפסקיו הכא (סוף אות יח') כהאי לישנא יעו"ש. וא"כ מבואר להדיא דס"ל דהציבור אומרים אף "נקדישך", וכדס"ל לתוס'.
אולם צ"ע בדעת הרא"ש, דיעוי' בשו"ת הרא"ש [כלל ד' אות יט'] דכ' בזה"ל, וגם דבר פשוט הוא שאין לומר קדיש עם החזן וכו', כמו כן בקדושה אומר החזן נקדישך ונעריצך וכו' עד שמגיע לקדוש ואז עונין הציבור קדוש, עכ"ל יעו"ש. ומבואר א"כ דס"ל דרק החזן אומר "נקדישך" ולא הציבור ואפי' כשהם עשרה, ואיפכא ממש"כ בפסקיו ובתוס' הרא"ש הכא דגם הציבור אומרו בעשרה, וצע"ג.
וכן יעוי' בטור בה' תפילה (ר"ס קכה') דס"ל כאביו בתשובה הנ"ל, דכ' בזה"ל, ולאחר שיסיים הש"ץ ברכה שניה יאמר נקדישך ונעריצך וכו' ויענו אחריו קדושה, ואומרים באשכנז נוסח אחר וזהו נקדש את שמך בעולם כשם שמקדישין אותו וכו', עכ"ל. ויעו"ש בב"י שכ' דנראה מדברי רבינו הטור שאין הציבור אומרים עם החזן נקדישך אלא שותקין ומכוונין למה שהש"ץ אומר, וכשמגיע לקדוש אז יענו ויאמרו קדוש וכו', וכ"כ הרא"ש בתשובה שם וז"ל, דבר פשוט הוא שאין לומר קדיש עם החזן וכו', כ"כ בקדושה אומר החזן נקדישך וכו' עד שמגיע לקדוש ואז עונין הציבור קדוש, עכ"ל הרא"ש. ונר' דכן יש לעשות וכו', עכ"ל מרן הב"י יעו"ש. וכ"כ הב"ח בקצרה ע"ש.
והיינו מדכ' הטור בל' יחיד דהש"ץ "יאמר" נקדישך וכו', ורק אח"כ "יענו הציבור" אחריו קדושה דע"כ דנקדישך שייך רק לש"ץ ולא לציבור, וכדס"ל לאביו בתשובה שם. והכי קי"ל להלכה בשו"ע שם דאין הציבור אומרים עם הש"ץ נקדישך וכו' ע"ש.
אולם צ"ע בדעת הרא"ש דלכאו' סתר דבריו. וכן צ"ע מ"ט תפס הטור לדברי אביו בתשובה כעיקר ולא למש"כ בפסקיו שם, וכן יל"ע בב"י ובב"ח שסתמו בזה ולא הזכירו לתוס' ולרא"ש שם דפליגי ע"ז, וצ"ע. ושמא מש"כ שם הרא"ש "דכשאנו אומרים נקדישך וכו' אין לומר בפחות מעשרה", היינו בתורת "שליח ציבור" דבעינן לזה עשרה כדי לאומרו ולא "שהציבור" אומרו. אולם יל"ע דא"כ תיפ"ל דבעינן עשרה מדאומרים אח"כ קדוש וגו' ברוך וגו' דבזה ודאי דבעינן עשרה וכדקי"ל כר"א בר אהבה דבעינן לזה עשרה, אך אפי' את"ל דהוי בתורת ש"ץ ג"כ יל"ע כנ"ל דתיפ"ל דבעינן עשרה בשביל חציו השני דהקדושה. ושמא צ"ל דכוונתו דכשאומרים נקדישך וכו' שלא בתורת "קדושה" כלל כ"א באמירה בעלמא ולא עם ש"ץ וכו' כ"א לשבח הקב"ה בעלמא, דבעינן לזה "עשרה", אך בחזרת הש"ץ אכן ס"ל דרק הש"ץ אומרו, ועדיין צ"ע. וכן יל"ע מדברי התוס' הכא.
אולם יעוי' בט"ז שכ' על דברי השו"ע הנ"ל דק"ל ממש"כ לעיל בשו"ע (סי' קט' ס"ב) דאם מתחיל להתפלל עם הש"ץ כשיגיע עם הש"ץ לנקדישך יאמר עמו מילה במילה כל הקדושה כמו שהוא אומר וכו', ודלא כש"כ בשו"ע הכא דאינו אומר לנקדישך. וע"כ צ"ל דמה שהוא אומר עם החזן לא מיקרי יחיד בזה, ונ"ל דאין חילוק בזה בין אם התפלל כבר או לא [ואפי' אם התפלל לפני הש"ץ ג"כ מותר לומר "נקדש"], עכ"ד הט"ז ע"ש. ויעוי' בפמ"ג במשבצ"ז (אות א') שכ' בשם הלבוש דהא כל הטעם דאסור בעלמא משום דאיך יאמרו כולם נקדש דמשמע דאומרים לאחרים הלא כולם אומרים נמי, וזה אינו שייך כשהתחיל יחיד להתפלל עם הש"ץ דהא יש רבים בלא הוא, ומיהו ודאי בלא שהתחיל עם הש"ץ פשיטא דאף כשיש מנין בלא הוא אין לענות, דא"כ כל א' יעשה כן, עכ"ד הפמ"ג יעו"ש. אולם לא מצאתיו בלבוש שם, וכן בסי' קט' כ' רק דקי"ל דאין היחיד אומרה, אולם כשאומרה עם הש"ץ אינו נקרא "יחיד" ע"ש, אך לא כ' כש"כ הפמ"ג, ויל"ע.
ועכ"פ לפי"ד הט"ז והפמ"ג אכן לק"מ מהתוס' הנ"ל, די"ל דדוקא כשמתפלל עם הש"ץ ס"ל דאומר "נקדש" וה"ט כש"נ ולא כן כשכבר התפלל עם הציבור דס"ל דשותק בזה, וכדס"ל לרא"ש ולשו"ע, ודו"ק.
אולם יעו"ש לעיל בדרכי משה בטור וברמ"א שכ' אבל לכתחילה לא יתחיל להתפלל עם הש"ץ עד אחר שאמר קדושה והקל הקדוש וכמשמע לקמן שם, אלא שאם הוצרך להתחיל מחמת שהשעה עוברת או כדי לסמוך גאולה לתפילה דינא הכי, ע"כ. וכן יעו"ש במג"א (סק"ט) שהביאו דה"ט דלא יתחיל, דצריך לשתוק ולשמוע כש"כ בר"ס קכה', ע"ש. והוא דלא כש"כ הט"ז דבכה"ג הוי לכתחילה. אולם צ"ע ברמ"א מדברי התוס' הנ"ל דמשמע דהוי לכתחילה "להתחיל" עם הש"ץ וכו', וכש"כ דיכול לענות הכל משום "דאין זה קרוי יחיד", וא"כ הוי לכתחילה ויל"ע.
ויעו"ש ב"לבושי שרד" שכ' בדברי המג"א שם בזה"ל, ולפי מה שנשתרבב עתה המנהג באשכנזים שאומרים הציבור נקדש עם הש"ץ, א"כ מותר גם לכתחילה להתחיל להתפלל עם הש"ץ, ומנהג זה כמדומה שנשתרבב עפי"ד הט"ז (סי' קכה'), אלא שדברי הט"ז הנ"ל צ"ע, שהוא מביא ראיה מכאן והרי כאן דוקא בדיעבד ולא לכתחילה, וכן הקשה פמ"ג ז"ל, וצ"ע במנהג זה, עכ"ל הלב"ש יעו"ש. ובפמ"ג לא מצאתי שעמד בזה ע"ש. אולם יש להביא סיעתיה לט"ז מהתוס' הנ"ל דבכה"ג אכן הוי לכתחילה, וא"כ לק"מ מהרמ"א. ובלאו הכי י"ל דפליגי עליה, וא"כ ל"ק. אולם עדיין יל"ע מנין לט"ז בדכ' דאין חילוק בין התפלל או לא ותמיד יכול לומר "נקדש" עם הש"ץ, הא ברא"ש ובטור ובב"י מבואר שאין לאומרו בכה"ג, ומ"ט פליגי עליה בלי ראיה וסברא, וצ"ע.
ועכ"פ מבואר בט"ז דמותר תמיד לאומרו עם הש"ץ, וה"נ יעו"ש (סי' קכה') בהג' "נזירות שמשון" [והובא בהג' רעק"א] שכ' בזה"ל, אין הציבור וכו', אבל בכתבי האר"י כתב דיש לומר כל הקדושה עם הש"ץ מילה במילה, עכ"ל האר"י. ואיליו תשמעון, עכ"ל הנז"ש ע"ש. וכן יעו"ש ב"ערוך השולחן" (אות א' וב') שכ' וז"ל, ומעיקר הקדושה היה לנו לומר מיד אחר שסיים הש"ץ מחיה המתים קדוש וגו', אלא שאין קדושה בלא הזמנה ולכן מקודם הש"ץ מזמין אותנו לומר קדוש ולזה אומר מקודם נעריצך ונקדישך או נקדש את שמך וזהו "הכנה והזמנה" לומר קדוש כמו שקודם איש"ר שהוא עיקר הקדיש אומר הש"ץ קודם יתגדל ויתקדש שהוא ג"כ הכנה והזמנה וכו', ולכן כ' הב"י דאין הציבור אומרים עם הש"ץ נקדישך וכו', וכן יש עדיין במקצת מקומות המנהג כן, אבל בכל מדינתינו אומרים הציבור ג"כ נקדישך או נקדש ואין קפידא בזה ואנחנו כולנו מזמינים עצמינו לקדושה וכו', עכ"ל הערה"ש יעו"ש. והוא טעם חדש בהאי דינא, ודלא כש"נ בפמ"ג.
ויל"ע לפי"ז מ"ט כשמתפלל עם הש"ץ מותר לומר עימו נקדש, ואפשר דס"ל כהרמ"א דאכן הוי בדיעבד. וכן יעוי' במשנ"ב (סק"ב) שכ' בשם הח"א וש"א דהמנהג הנכון כש"כ השו"ע שלא לאומרו, כי עמו נמשכו האחרונים, וכן נהג הגר"א. ומ"מ המנהג בימינו שאומרים הקהל ג"כ נקדש, ע"כ יעו"ש.
