הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

ביאור הביטוי: "הוא דאמר כ..."

נידה נח ע"א

רב אשי אמר: שמואל הוא דאמר כר' נחמיה, דתנן - ר' נחמיה אומר: כל דבר שאינו מקבל טומאה - אינו מקבל כתמים. בשלמא לרב אשי - היינו דקאמר קרקע, אלא לרב ירמיה - מאי איריא קרקע? אפילו גלימא נמי!
לא מיבעיא קאמר, לא מיבעיא גלימא - דלא מבדק שפיר, ואיכא למימר מעלמא אתא, אלא אפילו קרקע דמבדק שפיר, דאיכא למימר מגופה אתיא - טהור.

1.
רב אשי מסביר את דברי שמואל באופן שונה מהסברו של רב ירמיה. הוא מסביר ששמואל סובר כדברי רבי נחמיה במשנה הבאה [ושם הגמרא פוסקת כרבי נחמיה].

2.
אמנם יש דעה יחידה בהלכה שסוברת, שאין הדין כשמואל וכרב אשי, ומן התורה היא טהורה בכתמים, ומה שרב אשי מודה לשמואל שאין האשה טמאה עד שתרגיש, היינו שכך הוא מפרש את שמואל, אבל להלכה אין הדין כשמואל [ראה "מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד טז].

2.1
לפי ההסבר הנ"ל יוצא, שמשמעות הביטוי "שמואל הוא דאמר..." משמעו, שכך סובר שמואל אבל רב אשי עצמו חולק עליו.

3.
ולפי שאר הפוסקים כנראה שהם מסבירים באופן שונה:

יד מלאכי כללי התלמוד כלל רכב

"הוא דאמר" כר' פלוני, כדאמרינן הכי בכוליה ש"ס הוא היכא דמותיב לאמורא משום תנא ומהדרינן דאף על גב דהא מתניתין או מתניתא פליגא עליה הוא דאמר כפלוני תנא
ומצאתי מחודש בריש פרק חרש דף קי"ג א' דבעי לסיועי לשמואל ממתניתין דתרומות ומשני הוא דאמר כר"א כלומר דילמא האי תנא לא מסייעא ליה דאיהו בשיטתא דאידך תנא אזיל וע"ש
וכתב הריטב"א שם בשיטה כתיבת יד דהלשון הוא זר וזה מן הלשונות שמתחלף ענינם בתלמוד:

ה"יד מלאכי" מסביר שכאשר הגמרא מקשה על אמורא מדברי תנאים היא עונה שאותו אמורא סובר כתנא אחר.

4.
נראה להוסיף, שהכוונה היא שאותו אמורא סובר כתנא שהוא דעת יחיד, והאמורא מכריע כאותו יחיד. ובסוגייתנו הכוונה היא, שרב אשי פוסק כשמואל שסובר כדעת יחיד - כרבי נחמיה.

5.
ואולי אפשר לומר שהעיקרון המשותף לכל הדעות הוא, שהביטוי "הוא דאמר כ..." נועד ללמד שדעתו של אותו אמורא [בסוגייתנו – שמואל] היא כדעת יחיד [בין אם כך נפסק להלכה ובין אם לאו].