הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

ביאור הביטויים: מהקל אל הכבד; סוגיה כוותיה

נידה נז ע"ב

גמ'. אמר שמואל: בדקה קרקע עולם וישבה עליה, ומצאה דם עליה - טהורה, שנאמר +ויקרא טו+ בבשרה - עד שתרגיש בבשרה.
תא שמע, האשה שהיא עושה צרכיה וראתה דם, רבי מאיר אומר: אם עומדת - טמאה, ואם יושבת - טהורה. היכי דמי? אי דארגשה - יושבת אמאי טהורה? אלא לאו - דלא ארגשה, וקתני עומדת - טמאה! לעולם - דארגשה, ואימור הרגשת מי רגלים הואי. עומדת - הדור מי רגלים למקור ואייתי דם, ויושבת טהורה.
ת"ש: עד שהיה נתון תחת הכר ונמצא עליו דם, אם עגול - טהור, ואם משוך - טמא. היכי דמי? אי דארגישה - עגול אמאי טהור? אלא לאו - דלא ארגישה וקתני משוך - טמא! לא, לעולם - דארגישה, ואימור הרגשת עד הואי, משוך - ודאי מגופה אתא, עגול - טהור.
תא שמע: נמצא על שלו - טמאין וחייבין בקרבן, נמצא על שלה אתיום - טמאין וחייבין בקרבן, נמצא על שלה לאחר זמן - טמאים מספק, ופטורין מן הקרבן. היכי דמי? אי דארגישה - לאחר זמן אמאי פטורין מן הקרבן? אלא לאו - דלא ארגישה, וקתני נמצא על שלה אתיום - טמאין וחייבין בקרבן! לא, לעולם - דארגישה, ואימא הרגשת שמש הוה.
תא שמע, נמצאת אתה אומר, ג' ספקות באשה: על בשרה, ספק טמא ספק טהור - טמא; על חלוקה, ספק טמא ספק טהור - טהור; ובמגעות ובהיסטות - הלך אחר הרוב, מאי הלך אחר הרוב? לאו אם רוב ימיה טמאין - טמאה, ואע"ג דלא ארגשה! לא, אם רוב ימיה בהרגשה חזיא - טמאה, דאימור: ארגשה ולאו אדעתה.

1.
ערוך לנר מסכת נדה דף נז עמוד ב:

בגמרא ת"ש האשה שהיא עושה צרכי'.
ק"ק למה פריך ממתניתין שלא כסדר דבתחלה ה"ל להקשות ממתניתין נמצא על שלו דמוקדמת ואח"כ ממתניתין דעד שהי' נתון דסוף פרקין ואח"כ ממתניתין דהאשה שהיא עושה צרכי' והוא מקשה להיפך

וי"ל דדרך הש"ס להקשות מהקל תחלה ואח"כ מן החמור בדרך אם תמצא לומר
וכן כתב בספר הליכות עולם כלל פ"א וז"ל
סוגית הגמרא בהרבה מקומות להקשות ממשנה שיש לדחות בנקל ולתרץ והדר תו מקשה ממשנה שאין לדחות עכ"ל

ולכן מקשה תחלה מהאשה שעושה צרכי' דלא קשה כ"כ דידע כבר שיש לומר דלמא ארגשה ולאו אדעתא שהרי מטעם זה לא הקשה מכמה משניות דכתם רק בכתם שעל הבשר לא ס"ל כן דאין רגילות לשהות וכמו שכתבו התוס' ולכן מהכא אין הקושיא פשוטה כ"כ אבל מנמצא על שלו קשה יותר דשם פשיטא דליכא למימר דלמא ארגשה כיון דליכא רק זמן מועט בין תשמיש למציאת הדם כמו שכתבו התוס' לקמן ...

הוא מקשה מדוע הגמרא מביאה משניות לצורך קושיה על שמואל לא לפני סדר הופעתם במסכת, והוא עונה שהקושיות הובאו לפי תכניהם: מהקל אל החמור, כלומר קודם הביא משנה שיותר קל ליישבה, והוא מסביר לפי זה את מבנה הסוגיה.

2.
ובאותו אופן הוא מסביר גם את המשך הסוגיה כשהגמרא מקשה קודם מברייתא ורק אחר כך ממשנה.

3.
ולפי דבריו נראה להוסיף: הגמרא "מעוניינת" לפסוק כשמואל אע"פ שאין חולק עליו, ולכן היא מנהלת את הדיון באופן שקוף "לטובת" שמואל, ומתחילה בקושיות "קלות" בכוונה..., וזו הסיבה שכל קושיה על שמואל מתחילה ב"תא שמע" ולא ב"והתנן" וב"והתניא".

4.
רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק ט הלכה ז:

... אפילו בדקה ה הקרקע וישבה עליה ונמצא כתם על הקרקע כשעמדה הרי זו טהורה, שכל שאינו מקבל טומאה לא גזרו על כתם שימצא בו, ולא במקבל טומאה אלא א"כ היה לבן אבל כלי ו צבעונין אין חוששין לכתם הנמצא בהן, לפיכך תקנו חכמים שתלבש האשה בגדי צבעונין כדי להצילה מדין הכתמים.

הרמב"ם פסק כשמואל בגמרא. וראה באחרונים שדנים מדוע הרי"ף השמיט את דינו של שמואל [ראה "מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד טו].

5.
אולם על פי הדברים לעיל אולי הרי"ף סובר שמהלך הגמרא שמרבה בקושיות על שמואל בא ללמדנו ש"עורך הגמרא" דווקא לא פוסק כשמואל.
אמנם בדרך כלל בש"ס מבנה כזה של גמרא דווקא כן נחשב "שקיל וטרי אליביה" ו"סוגיה כוותיה" – וכן נפסק להלכה [כרמב"ם בסוגייתנו], אבל כאן – כך יסביר הרי"ף – בגלל מבנה הקושיות המיוחד [כפי שהסביר לעיל ה"ערוך לנר"] בא ללמדנו שהגמרא דווקא לא פוסקת כשמואל.