סקר
מסכת תמורה
קשה מאוד
קשה
ממוצעת
קלה


 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

 

מודים חכמים לרבי עקיבא בזורע שבת או חרדל – חרדל

 

"תנן התם: מודים חכמים לרבי עקיבא בזורע שבת או חרדל בשנים ושלשה מקומות, שנותן פאה מכל אחד ואחד. והא שבת דמיחייב בפאה, ומיחייב במעשר, דתנן: כל שחייב בפאה חייב במעשר. ומדחייב במעשר מטמא טומאת אוכלין, אלמא: כל מילי דעביד לטעמא מטמא טומאת אוכלין, דהאי שבת לטעמא עבידא" (נידה, נא ע"א).


שם עברי:  חרדל לבן     שם באנגלית:  Mustard   שם מדעי:  Sinapsis alba

שמות בשפות אחרות:  ערבית - חרדלא


נושא מרכזי לעיון: לזיהוי החרדל וחשיבותו כתבלין


את החרדל או ליתר דיוק את זרעיו פגשנו בכמה סוגיות כביטוי לגודל מינימלי. כך לגבי ראיית דם באשה ("שאפילו רואות טיפת דם כחרדל"), למעבר טומאה בתוך כלי ("ואפילו מלא חרדל") ולדין הוצאה בשבת ("אבל מליאה חרדל חייב"). בסוגייתנו מובאת המשנה בפאה (פ"ג מ"ב) המתארת את אופן גידולו של החרדל הנובע מצורת השימוש בו. מאחר והחרדל והשבת הם צמחי תבלין אין זורעים אותם בערוגות. מפרש כאן רש"י: "... ומודים חכמים לרבי עקיבא בזורע שבת או חרדל כו' (שמשאיר פאה מכל אחד ואחד בנפרד). להכי נקט הני, שאין דרכן לעשות מהן ערוגה, אלא זורען לתבלין בעלמא, בשנים ושלשה מקומות וכו'". בניגוד לשבת שבו השתמשו בחלקים שונים (ראו במאמר: "השבת מתעשר זרע וירק וזירין") הרי שנראה שהחלק החשוב בחרדל היו הזרעים. אומרת המשנה (כלאים, פ"ג מ"ב): "כל מין זרעים אין זורעים בערוגה, וכל מין ירקות זורעין בערוגה. חרדל ואפונים השופין מין זרעים וכו'".

על חשיבותו המיוחדת של החרדל כתבלין אנו לומדים מכמה מקורות: "אמר רב חסדא: מתנות כהונה אין נאכלות אלא צלי, ואין נאכלות אלא בחרדל, מאי טעמא? אמר קרא למשחה לגדולה, כדרך שהמלכים אוכלים" (1) (חולין, קלב ע"ב). "א"ל רבא לשמעיה זכי לן מתנתא דבעינא למיכל לישנא בחרדלא" (2) (חולין, קלג ע"א). כך גם אנו מוצאים בהשוואה בין סעודות אברהם ושלמה המלך: "ולמה לי תלתא תסגי בחד? (מדוע היה צריך אברהם לשחוט שלשה שוורים ולא הסתפק באחד?) אמר רב חנן בר רבא: כדי להאכילן שלש לשונות בחרדל" (בבא מציעא, פו ע"ב). על פי סוגיות אלו פוסק הרמב"ם: "מתנות כהונה אין נאכלות... אלא בחרדל, 'למשחה בהן' כדרך שהמלכין אוכלין" (פיהמ"ש חולין, פ"י, מ"ד) וכך גם בהלכות ביכורים (פ"ט הלכה כ"ב): "...לא יחטוף הכהן המתנות ולא ישאל בפיו אלא אם כן נותנין לו בכבוד נוטל ... ואין הכהנים אוכלין המתנות אלא צלי בחרדל שנאמר למשחה כדרך שאוכלים המלכים. ייתכן ועל פי ראשונים אחרים הדבר איננו הכרחי אלא תלוי בהעדפתו של האוכל. בתוס' (חולין, שם) ד"ה "אין נאכלין אלא צלי ואלא בחרדל", למשל, אנו מוצאים: "... ונראה דודאי כמו שטוב לו ונהנה יותר מצי אכיל להו. אבל אדם שטוב לו צלי כשלוק ומבושל יאכל צלי שהוא דרך גדולה יותר".

בימינו החרדל הוא שם הכולל בתוכו כמה צמחים מהסוגים כרוב וחרדל שזרעיהם הקטנים משמשים להכנת תבלינים. על ידי טחינה ועירבוב עם מים, חומץ ונוזלים נוספים מקבלים מהם את הממרח הידוע בשם חרדל או "חרדל מוכן". זרעי צמחים אלו משמשים גם להפקת שמן והעלים נאכלים כחלק מסלט ירקות. את שמן החרדל המשמש לסיכה ולתעשיית הסבון מפיקים כיום מזרעי הכרוב השחור. החרדל כמו מינים אחרים במשפחה (כרוב, צנון, לפתית ועוד) מכיל תרכובות בשם גליקוזידים המשמשות כחומר מוצא לשמן החרדל שהוא בעל טעם וריח חריפים ומשמשים לצמח כמנגנון הגנה מפני אוכלי עשב. טעמים חריפים אלו הם המושכים אותנו והפכו את צמחים אלו לצמחי תבלין ומאכל.
 

זיהוי החרדל במקורות

למרות שכמה מזני החרדל היו גידולים מקובלים כבר בעת העתיקה כמעט ולא קיימים שרידים ארכיאולוגיים המעידים על נוכחותם. טיפוסי בר של חרדל וקרוביו הצנון והלפת נמצאים במערב אסיה ואירופה דבר הרומז על כך שביות מינים אלו התבצע במקום כלשהו במרחב זה. לדעת זוהרי והופף (3) הצעות לקביעה מדוייקת יותר של מקורות המוצא של המינים חייבות להתבסס בהכרח על שיקולים לשוניים. קיימת הסכמה בין החוקרים שהחרדל הוא צמח ממשפחת המצליבים שהשתמשו בעליו ובזרעיו כתבלין חריף אך אין תמימות דעים לגבי זהות המין ואפילו הסוג. יש הסוברים שהכוונה למין מהסוג כרוב (Brassica) ויש הסוברים שמדובר במינים מהסוג חרדל (Sinapsis) אך כנראה הכוונה לשני הסוגים גם יחד. למעשה גם היום משתמשים בכמה צמחים בעלי טעם דומה להכנת ממרח החרדל כך שיתכן וגם אבותינו לא התייחסו למין ספציפי.

יהודה פליקס ז"ל מזהה את החרדל עם הצמח כרוב שחור (Brassica nigra) הנקרא בערבית "ח'רדל אסואד" כלומר חרדל שחור. צמח זה דומה במידה רבה לחרדל הלבן (Sinapsis alba) שנקרא, לדעתו, בלשון המשנה חרדל מצרי. ב"מחברת הצמחים" לר"י קאפח אנו מוצאים: "כַ'רדַל (אלכ'רדל). ידוע וגרגריו חומים. ויש עוד חרדל מדברי וגרגריו שחורים והוא חריף יותר". אכן טעמם של הזרעים המופקים מהחרדל הלבן עדין יותר מאלו של הכרוב השחור. לא מצאתי בכתובים נימוק לבחירתו של י. פליקס אך ייתכן והיא נובעת מהשימוש הנפוץ שעושים חז"ל בגרגירי החרדל כדוגמה לפירות קטנים במיוחד והם מייצגים את שיעור "כל שהוא". הכרוב השחור מהווה דוגמה טובה יותר לגרגירים קטנים משום שזרעיו קטנים מזרעי החרדל הלבן. זרעי החרדל הם בגודל של 1-2 מ"מ ומשקל 1000 זרעים הוא כ – 2 גרם. משקל זה הוא פחות מחצי ממשקלם של גרגירי השומשום הנחשבים כמאכל הקטן ביותר (ראה במאמר "כביצה חסר שומשום"). הגמרא במנחות (קג ע"ב) שעסקה בטומאת אוכלין הביאה את גרגירי השומשום כדוגמה למאכל קטן ביותר ולא את החרדל משום שהוא נאכל רק לאחר טחינה ועיבוד. 

חז"ל הבחינו בין החרדל המצרי והחרדל הרגיל אך קבעו ששני צמחים אלה אינם כלאים זה בזה: "... חרדל וחרדל מצרי, ודלעת המצרי והרמוצה ופול מצרי והחרוב אינם כלאים זה בזה" (כלאים, פ"א מ"ב). בניגוד למה שנכתב ב"מחברת הצמחים" הרי שהרמב"ם בפיהמ"ש מזהה את החרדל והחרדל המצרי כמין זהה שמוצאו ממקומות שונים: "חרדל, "אלכ'רדל" המקומי וחרדל המצרי, המובא ממצרים".

בין החוקרים יש המזהה את החרדל עם הצמח הנקרא בימינו בשם בן חרדל (Eruca sativa). צמח זה, השייך לסוג שונה מאשר החרדל, בעל עלים חריפים בטעם הדומה לפלפל המשמשים כתוספת לסלטים. עיקר השימוש בצמח הוא באכילת עליו והפקת שמן אך לא להכנת תבלין החרדל. י. פליקס מזהה את בן החרדל עם הגרגר או האורות (ראה במאמר "שדר ליה גרגירא").
  

        
 כרוב שחור           צילם: יהודה מרטה, חיפה   חרדל לבן - פרחים ופירות

  

       
כרוב שחור - גרגירים          צילם: Sanjay Acharya
הגודל בתמונה איננו מייצג וגרגירי הכרוב השחור קטנים משל החרדל הלבן. 
 

 חרדל לבן - גרגירים          צילם: Sanjay Acharya

 

 


(1) פירוש: ועוד אמר רב חסדא בדיני מתנות כהונה: מתנות כהונה, אף שהן ניתנות מבהמת חולין, אין הן נאכלות אלא צלי, ואין הן נאכלות אלא בתוספת תבלין החרדל. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — שכן אמר קרא [התורה] במתנות הניתנות לכהנים "וידבר ה' אל אהרן ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי לכל קדשי בני ישראל לך נתתים למשחה ולבניך לחק עולם" (במדבר יח, ח), ומשמע המלה "למשחה" — לגדולה, שיאכלו הכהנים את המתנות הניתנות להם כדרך שהמלכים אוכלים, ודרך המלכים לאכול בשר צלי ובחרדל (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
(2) פירוש: אמר ליה [לו] רבא לשמעיה [לְשַׁמָּשׁוֹ] של בעל הבית שהיה כהן, והיה בעל הבית רגיל לתת לו מתנותיו: זכי לן מתנתא [זַכֵּה לנו מתנות], דבעינא למיכל לישנא בחרדלא [שרוצה אני לאכול לשון בחרדל].
(3) Daniel Zohary, Maria Hopf (2000). Domestication of plants in the Old World. Oxford: Oxford University Press. Pp. 139-140.
 




רשימת מקורות:

חיים צבי אלבוים, תשס"ח, מסורות הזיהוי של צמחי משנת כלאיים, עבודה לשם קבלת תואר מוסמך, בר אילן (עמ' 66-67).
ז. עמר, "הצומח והחי במשנת הרמב"ם – לקסיקון לזיהוי הצמחים ובעלי החיים שבפירוש המשנה לרמב"ם", בהוצאת מכון התורה והארץ, תשע"ה, עמ' 86-87.

 

לעיון נוסף:

מתוך אתר  צמח השדה: חרדל לבן, חרדל השדה, כרוב שחור.

 

 
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
 



 


כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר