הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
ביאור המושגים: "ואיבעית אימא"; "הלכה כבתראי"
נידה מט ע"א
"ונאמנת אשה להחמיר אבל לא להקל, האי מאן קתני לה? איבעית אימא: רבי יהודה - ואתוך הפרק,
ואיבעית אימא: רבי שמעון, ולאחר הפרק, ולית ליה חזקה דרבא.
1.
מכך שהגמרא מביאה "ואיבעית אימא" משמע שכך היא פוסקת [בתחילה היא אומרת "איבעית אימא..." ובפעם השניה היא אומרת "ואיבעית אימא" וכנראה פוסקים לפי לשון אחרון, ולכן כל הפרשנים דנים בעיקר ב"ואיבעית אימא" האחרון.
2.
לגבי כמה עקרונות כלליים בהלכה נעיין בתוס':
3.
תוספות מסכת נדה דף מט עמוד א:
ואיבעית אימא רבי שמעון ולאחר הפרק ולית ליה חזקה דרבא –
ר"ח פוסק דהלכה כרבי שמעון דתוך הפרק כלפני הפרק כדמסקינן שלהי יוצא דופן (לעיל דף מו.)
וההוא דאית ליה דתוך הזמן כלאחר זמן איתותב לעיל
ר"ח פוסק כרבי שמעון לא בגלל מסקנת הסוגיה כאן, אלא בגלל הסוגיה הקודמת שהשיטה שחולקת על רבי שמעון הוקשתה וסיימה ב"תיובתא".
4.
המשך תוס':
ומתוך כך פסק נמי דאין הלכה כרבא דאמר חזקה הביאה סימנין דהא ר' שמעון דפסקינן כוותיה לית ליה דרבא
ומכיון שסוגייתנו קושרת בין שני העניינים: דינו של רבי שמעון ודינו של רבא, באופן שרבי שמעון לא סובר כרבא [כמובן שהכוונה היא שרבי שמעון לא מקבל את דינו של רבא שהיה ידוע כבר בתקופת התנאים], ונפסק כרבי שמעון, וממילא נפסק שלא כרבא ["חזקה דרבא" – שמי שגדלה יש חזקה שהביאה סימנים].
5.
המשך תוס':
ועוד בפרק מי שמת (ב"ב דף קנו.) אמר רב נחמן בודקין לחליצה ולמיאונים
גם מרב נחמן במסכת בבא בתרא דף קנו משמע שלא כרבא.
6.
המשך תוס':
ואין נראה דאפילו יהיה הלכה כר' שמעון בהא דתוך הפרק כלפני הפרק אין הלכה כמותו בהא דלית ליה חזקה דרבא דלאו הא בהא תליא
תוס' דוחה הנ"ל: אין קשר בין דינו של רבי שמעון ודינו של רבא [ובעניין זה דנים בהרחבה רוב הראשונים והאחרונים].
7.
המשך תוס':
ורבא גופיה פסיק לעיל דתוך הזמן כלפני זמן
ההוכחה שאין קשר בין דינו של רבי שמעון לדינו של רבא, שהרי רבא עצמו פסק בסוגיה הקודמת כרבי שמעון, וממילא לא יכול להיות שיש סתירה בין דינו של רבא לדינו של רבי שמעון.
8.
המשך תוס':
והא דמוקי הש"ס ברייתא כרבי שמעון ולית ליה דרבא אף על גב דאתי שפיר כרבי יהודה וכרבא
אין זו ראייה מן הש"ס דמיישב הברייתא בכל ענין
תוס' טוען שמהעובדה שסוגייתנו מסבירה [ב"ואיבעית אימא"] כרבי שמעון ושלא כרבא אין מכך הוכחה שכך ההלכה למסקנה, מפני ששיטת הש"ס היא שמיישב ברייתא לפי כל השיטות.
9.
על מסקנה זו של תוס' יש להקשות, שלכאורה דבריו סותרים לכמה כללי פסיקה כלליים, למשל, הכלל שהלכה כאותה דעה ש"שקיל וטרי אליביה", ולפי דברי תוס' כאן הרי זוהי שיגרת הגמרא ליישב ולהסביר גם שיטות שאינן להלכה.
9.1
אלא יש לומר, שדברי תוס' אלה מתאימים רק למקרים שבהם יש הוכחות אחרות לפסיקה [כפי שמביא כאן תוס'], וכדי למנוע סתירות יש לומר שבאחת הסוגיות הגמרא "רק" מסבירה את השיטה אף שאינה להלכה.
10.
המשך תוס':
ודרב נחמן נמי ליתא מקמי רבא דהוי בתראה
תוס' טוען שבמחלוקת בין רב נחמן ורבא – הלכה כרבא מפני שהוא "בתראי".
11.
המשך תוס':
טוען תוס', שבעצם רבא יכול לסבור את דינו של רב נחמן:
ועוד דרבא נמי איכא לאוקומי מילתיה דרב נחמן דאמר בודקין למיאונין היינו תוך הפרק דליכא חזקה
אי נמי אחר הפרק ובודקין אם לא ימצאו שערות תמאן דאין חוששין שמא נשרו אלא כשבעל אחר זמן ורבא איירי בשבעל ומעשים בכל יום דסמכינן אבדיקת נשים לאחר הפרק והיינו דלא כר"ש ואפי' בתוך הפרק כלפני הפרק אומר רבי דאין הלכה כרבי שמעון דעל כרחך תוך הזמן ותוך הפרק לאו חדא מילתא הוא דאי חדא מילתא הוא א"כ אמאי איתותבו לעיל רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי דאמרי תוך הזמן כלאחר הזמן כיון דפליגי הכא תנאי ועוד דלעיל קרי ליה זמן והכא קרי ליה פרק ...
אין הכרח לקבל את ההנחה המוקדמת שהמושגים "תוך הזמן" ו"תוך הפרק" זהים, וממילא אין להשוות בין הסוגיות.
12.
וראה בהרחבה על דברי התוס' ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמודים רעא-קעב, ושם בהערה ח מביא שיש אומרים שהכלל ש"הלכה כבתראי" תקף רק מהאמוראים שאחרי אביי ורבא.
