בגדי עשירות ועניות / יעקב צ. מאיר
נידה מח ע"א-ע"ב
פורסם במדור "שולי הדף" במוסף 'שבת', מקור ראשון
בין סימני הבגרות המפורטים בתחילת פרק 'בא סימן', בולט הכלל שמביא ר' שמעון בן אלעזר, 'ר"ש בן אלעזר אומר, בנות עשירים צד ימין ממהר לבא, שנישוף באפקריסותן. בנות עניים צד שמאל ממהר לבא, מפני ששואבות כדי מים עליהן. ואיבעית אימא, מפני שנושאין אחיהן על גססיהן'.
אליבא דר' שמעון בן אלעזר חיכוך השד גורם להתפתחותו המהירה. אצל בנות העניים ממהר לבוא צד שמאל, או משום שהן נושאות את כדי המים בצד זה (היד התומכת את הכד היא בדרך כלל היד הימנית, ולכן הכד נשען על צד שמאל), או משום שהן נושאות את אחיהן הקטנים באותו אופן. אך מהן ה'אפריקסות' המנשף [=שף, מחכך] את צד ימין של העשירות? רש"י מציע לזהות את האפקריסין עם ה'מעפורת'. 'מעפורת, הוא סודר ותולה על דד הימין, אבל בנות עניים אין להן מעפורת'. אך הצעתו נסתרת מן המשנה בכלים כט,א, 'נימי הסדין והסודרין והטרטין והפליון של ראש – שש אצבעות, שלאפקרסין – עשר... והמעפורת... נימיהן כל שהן'. משנה זו מפרטת את דיני ה'מלל', החוטין היוצאים משפתו של הבגד ונחשבים כ'חיבור' לו לעניין טומאה. נימי ה'אפקרסין' הם חלק מהבגד עד עשר אצבעות, אך נימי ה'מעפורת' מיטמאים בכל אורך שהוא, ממילא מתברר שהם אינם זהים.
ההבדל בין ה'אפקרסין' וה'מעפורת' מתברר ברמב"ם. הרמב"ם שילב את המשנה ממסכת כלים בתוך 'הלכות כלים' שלו, אך החליף את המושגים הקשים במושגים מבוררים יותר, 'החוטין היוצאין מן האריג שבתחילת היריעה ושבסופה, והן הנקראין נימין, כמה שיעורן?...' במקום ה'אפקרסין' כותב הרמב"ם, 'ושל חלוק שהוא קרוע מתחילתו ועד סופו, ואחר שלובשין אותו מקבצין אותו בלולאות, שיעור חוטיו עשר אצבעות'. ואילו במקום ה'מעפורת' – 'והשמלה... שמניחין על הפתחים כמו פרוכת, נימיהן כל שהן' (הל' כלים פכ"א ה"א-ה"ב). משיג עליו הראב"ד, 'ושל חלוק שהוא קרוע – א"א, זה עשה תחת אפרקסותו, ולא ידעתי לשונו. והשמלה – שנותן על ברכיו בשעה שמגלה, וזו מעפורת שבמשנה'. ה'מעפורת' היא בגד תחתון, 'שמלה' המכסה רק את אזור החלציים כדי להניח 'על הפתחים' בשעה שאדם נפנה.
וה'אפקרסין'? למדנו בתוספתא ברכות פ"ב הט"ו 'לא יכניס אדם את ראשו לתוך אובו ויקרא את שמע'. 'אובו' הוא פתח הצואר של הבגד, ומטרת האיסור היא למנוע מהאדם לראות את הערוה כשהוא קורא את שמע. אבל, 'אם היתה אפרקסית חגורה עליו מבפנים – מותר'. למדנו: ה'אפרקסית' היא בגד תחתון הצמוד לגוף וחוצץ מפני הערוה. כך מתברר גם מסדר ההתפשטות בבית המרחץ המתואר בדרך-ארץ רבה פ"י, 'חולץ מנעליו, ומסלק את כובעו, ומסלק את טליתו, ומתיר את חגורו, ופושט את חלוקו, ואחר כך מתיר את פירקסו התחתונה'. וכיצד 'נישוף' החזה ב'פאיקרסין?' דרך חגירת ה'אפרקסין' מתבררת מן המשנה במקוואות. בין הדברים שיש להקפיד שיבואו בהם המים בשעת הטבילה נמצא 'הקשר שבפקרסים שבכתף' (מקוואות י,ד).
האפקרסין הוא אריג שאיננו תפור בשוליו, הוא נכרך סביב הגוף, נקשר על כתף אחת (ימין!) ואז 'מקבצין אותו בלולאות' כדי שלא יפול. נימיו של בגד לא תפור זה מגיעות באופן מכוון לאורך עשר אצבעות. זהו בגד תחתון לא פונקציונלי, בגד של עשירות. צדן הימני של בנות העשירים, המתחכך דרך קבע 'באפקריסותן' מתפתח מהר מצד שמאל. אך אצל בנות העניים הלובשות 'מעפורת' על אזור חלציהן בלבד אין שפשוף קבוע שכזה בצד ימין, במקום זאת יוצרים כדי המים ואחיהן הקטנים שפשוף בצד שמאל, הגורם להן לאי סימטריה הפוכה.
גופן של הנערות, אומר ר' שמעון בן אלעזר, מתעצב לפי מעמדן הכלכלי, כפירוש ליטרלי לפתגם היידי 'קליידער מאכן לייט'. ואולי גם גוון של ביקורת על חוסר הסימטריה החברתית הבאה לידי ביטוי בבבשר מסתתר בדבריו.
