הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

ביאור המושגים: "רבי ינאי ורבי יוחנן"; "קשיא"

נידה מה ע"א

גמ'. ת"ר, בת ג' שנים מתקדשת בביאה - דברי רבי מאיר, וחכ"א: בת ג' שנים ויום אחד. מאי בינייהו? אמרי דבי רבי ינאי: ערב ראש השנה איכא בינייהו. ור' יוחנן אמר: ל' יום בשנה חשובין שנה איכא בינייהו.
מיתיבי, בת ג' שנים, ואפי' בת שתי שנים ויום אחד מתקדשת בביאה - דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים: בת שלשה שנים ויום אחד.
בשלמא לר' יוחנן, כי היכי דאיכא תנא דקאמר יום אחד בשנה חשוב שנה, הכי נמי איכא תנא דאמר ל' יום בשנה חשובין שנה. אלא לרבי ינאי קשיא! קשיא.

1.
רמב"ם הלכות אישות פרק ג הלכה יא:

האב מקדש את בתו שלא לדעתה כל זמן שהיא קטנה וכשהיא נערה רשותה בידו שנאמר +דברים כ"ב+ את בתי נתתי לאיש הזה, וקידושיה לאביה, וכן הוא זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובכתובתה ואם נתגרשה או נתאלמנה מן האירוסין הוא זכאי בכל עד שתבגור. לפיכך מקבל האב קידושי בתו מיום שתולד עד שתבגור, ואפילו היתה חרשת או שוטה וקידשה האב הרי היא אשת איש גמורה. ואם היתה בת שלש שנים ויום אחד מתקדשת בביאה מדעת אביה, פחות מכן אם קדשה אביה בביאה אינה מקודשת.

בפשטות, הרמב"ם פוסק לפי ההסבר של רבי יוחנן במחלוקת בין רבי מאיר לחכמים – בברייתא. לפי חכמים רק קטנה שמלאו לה 3 שנים ויום אחד – מתקדשת בביאה.

2.
ואמנם, לכאורה הלכה צריכה להיות לפי ההסבר של רבי ינאי שהיה רבו של רבי יוחנן, אלא מכיון שהגמרא הקשתה עליו מברייתא אחרת ונשארה ב"קשיא" – לכן הלכה כרבי יוחנן [בהסבר המחלוקת בין רבי מאיר לחכמים - ובכל מקרה הלכה כחכמים].

3.
ויש להעיר: בהבאת המחלוקת הגמרא אמרה "דבי רבי ינאי", שהמשמעות היא - בדרך כלל - חכם מבית מדרשו של רבי ינאי, ויתכן שכך ברור שהלכה כרבי יוחנן, כי רק נגד "רבי ינאי" עצמו כנראה שאין הלכה כתלמידו – כרבי יוחנן.

4.
בכל אופן המסקנה של הגמרא היא שעל רבי ינאי יש "קשיא", ומסבירים הפרשנים ["מתיבתא", הערה ג] שלא מדובר ב"תיובתא" – דחיה מוחלטת, כי ניתן לומר שרבי ינאי יפרש שיש מחלוקת ברייתות אודות שיטת רבי מאיר.

4.1
אבל לפי מה שהסברנו, יתכן בהחלט לומר שמכיון שיש קושי ["קשיא"] מסויים על שיטת רבי ינאי, ובצירוף העניין שהלכה כרבי יוחנן נגד "דבי רבי ינאי" נפסק להלכה – כרבי יוחנן.

5.
לפי הנ"ל יוצא שמשמעות הביטוי "קשיא" היא, שבעל הגמרא רומז שיש לפסוק כנגד זה שעליו "קשיא" אם יש סיבה נוספת לפסוק כדעה השניה [למרות שיתכן שהסיבה השניה בפני עצמה איננה חזקה דיה כדי להכריע רק מכוחה]