הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

ביאור המושג: "לשון אחרון"

נידה מג ע"א

אמר שמואל: כל שכבת זרע שאין כל גופו מרגיש בה - אינה מטמאה. מ"ט - שכבת זרע אמר רחמנא - בראויה להזריע. מיתיבי: היה מהרהר בלילה ועמד ומצא בשרו חם - טמא! תרגמא רב הונא: במשמש מטתו בחלומו, דאי אפשר לשמש בלא הרגשה.
לישנא אחרינא, אמר שמואל: כל שכבת זרע שאינו יורה כחץ - אינה מטמאה.
מאי איכא בין האי לישנא להאי לישנא? איכא בינייהו: נעקרה בהרגשה ויצאה שלא בהרגשה.
מילתא דפשיטא ליה לשמואל מיבעיא ליה לרבא; דבעי רבא: נעקרה בהרגשה, ויצתה שלא בהרגשה, מהו? ת"ש: בעל קרי שטבל ולא הטיל מים, לכשיטיל מים טמא. שאני התם - דרובה בהרגשה נפק.
לישנא אחרינא, אמרי לה אמר שמואל: כל שכבת זרע שאינו יורה כחץ - אינה מזרעת, אזרועי הוא - דלא מזרעא, הא טמויי - מטמיא, שנאמר +דברים כ"ג+ כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה - אפילו קרי בעולם. 

1.
יש בגמרא 3 דעות מה היה דינו של שמואל. כל דעה מובאת בניסוח פתיחה של "לישנא אחרינא".

2.
רמב"ם הלכות שאר אבות הטומאה פרק ה הלכה ד:

וכל שכבת זרע שאין גופו של אדם מרגיש בה אינה מטמאה, לפיכך אם ראה בלא קישוי ובלא תאוה אינה מטמאה משום שכבת זרע, נעקרה בהרגשה אע"פ שיצתה שלא בהרגשה טמא.

הרמב"ם פוסק כ"לישנא קמא" בדברי שמואל.

3.
כסף משנה הלכות שאר אבות הטומאה פרק ה הלכה ד:

וכל ש"ז שאין גופו של אדם וכו'. פרק יוצא דופן עלה מ"ג אמר שמואל כל ש"ז שאין כל גופו מרגיש בה אינה מטמאה מ"ט ש"ז אמר רחמנא בראויה להזריע וכו' לישנא אחרינא אמר שמואל וכו' עד הא טמויי מטמיא: וכתב הראב"ד על דברי רבינו לישנא בתרא דגמרא אזרועי הוא דלא מזרעא הא טמויי מטמיא עכ"ל. כלומר משיג על רבינו למה לא פסק כלישנא בתרא.
וי"ל שטעם רבינו משום דרבא לא סבר כלישנא בתרא אבל אי קשיא הא קשיא דבתרי לישני קמאי הוה ליה למפסק כלישנא בתרא דכל ש"ז שאינו יורה כחץ אינה מטמאה והוא ז"ל נראה שפסק כלישנא קמא דכל ש"ז שאין כל גופו מרגיש בה אינה מטמאה.
וע"ק שפסק בבעיא דרבא כלישנא מציעאה דטמא וזה סותר מה שפסק קודם לכן כלישנא קמא
ונ"ל שפסק כלישנא מציעאה דאינו יורה כחץ בכלל אין גופו מרגיש הוא אלא דכי הוו תרי לישני כדי לומר מאי בינייהו אנו צריכים לומר שאינו בכלל אין גופו מרגיש בה וא"כ כי נקט רבינו שאין גופו מרגיש בה הוי אינו יורה כחץ בכלל וכ"ש שכבר ביאר בסמוך דנעקר בהרגשה ויצא הוה נקט לישנא דשאינו יורה כחץ הוה אפשר לומר דאם נעקר שלא בהרגשה (ויצא בהרגשה) ולכלול גם את זה נקט לישנא דשאין גופו מרגיש בה:

בין דבריו אומר ה"כסף משנה", שמכיון שרבא הסתפק בדברי שמואל על פי הלשון האחרון, לכן פסק הרמב"ם כלשון ראשון ועדיין קשה מדוע לא פסק כלשון השני – אמצעי.

4.
ויש חולקים ואומרים, שאם לשמואל הדין ברור אין להתייחס לדברי רבא שהציג זאת כבעיה. יש בדברים אלה חידוש: אין אומרים "הלכה כבתראי" [כרבא נגד שמואל] אם דברי החכם ה"בתראי" מוצגים כספק.

5.
האחרונים התלבטו בדברי ה"כסף משנה", אבל מדגישים את השאלה העיקרית מדוע הרמב"ם לא פסק כלשון השני. נקודת ההנחה היא ששיטת הרמב"ם היא – בדרך כלל – לפסוק בגמרא כלשון אחרון, והביטוי "לישנא אחרינא" שמופיע בסוגיה "מאוחר" יותר נחשב כ"לשון אחרון".

6.
ה"מאירי" מסביר שהרמב"ם פסק כלשון ראשון בגלל שהוא "ממוצע" ביניהם.

7.
אחרים אומרים שהוא פסק כלשון ראשון – בגלל שהוא "לחומרא". לפי זה יוצא שהכלל שהלכה כלשון אחרון איננו מוחלט וחל רק אם אין בו קולא.

8.
ויש אומרים שבעצם ה"לשון אחרון" [דהיינו הלשון השלישית] סוברת כמו ה"לשון ראשון", ולכן כך פסק הרמב"ם.

9.
ראה על כל הנ"ל ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד מו, ובהערות לו-לז.