תשעה חודשים של גן עדן / הרב דוב ברקוביץ

נידה ל ע"ב

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

תיאור התפתחות העובר על פי האגדה שבפרק השלישי מבטא את מצבו הראשיתי של האדם שבו ניתן הביטוי השלם ביותר לשורש החיים. באופן מפליא, התיאור תואם לידע שבידינו

אלכס טל כתב לפני שבוע על האגדתה שבסוף הפרק השלישי במסכתנו הדנה בהריון, ביצירת העובר ובלידה. העניין המיוחד בה מביא גם אותי לעסוק בתכניה.

מעניין לראות שחלק מדברי חכמי התלמוד תואמים את ידיעותינו באמבריולוגיה ומעידים על חקר מפותח, אמנם בכלים דלים, של התפתחות העובר. להלן שתי דוגמאות:

- תיאור תנוחת העובר ברחם - דרש רבי שמלאי: "למה הוולד דומה במעי אמו? לפנקס שמקופל, ומונח ידיו על שתי צדעיו, שתי אציליו (זרועותיו) על שתי עגבותיו, וראשו מונח לו בין ברכיו, ופיו סתום וטבורו פתוח, ואוכל ממה שאמו אוכלת, ושותה ממה שאמו שותה... (ל ע"ב).

- דוגמה נוספת נמצאת במשנה ובפתיחת הדיון בגמרא המהוות שער לאגדתה שבה נעסוק. במקרא נקבע שהלכות טומאת יולדת שונות ליולדת זכר וליולדת נקבה. נשאלה השאלה מאיזה שבוע בהיריון אפשר לזהות את מין העובר. הגמרא מציינת "ניסיונות מדעיים" נוראיים שביצעה המלכה קליאופטרה בשפחותיה שנידונו למוות. מסתבר שגם חכמי המשנה בדקו עוברים, כמובן בתנאים אחרים, כדי לאסוף מידע שישמש אותם בקביעת ההלכה.

המשנה (ל ע"ב) מביאה מחלוקת בעניין זה: "רבי ישמעאל אומר... הזכר נגמר לארבעים ואחד יום (מתחילת ההיריון) והנקבה לשמונים ואחד; חכמים אומרים: אחד בריית הזכר ואחד בריית הנקבה – זה וזה ארבעים ואחד". עד כמה שידי הגיעה בחיפושיי, לשתי הדעות יש בסיס במדע המודרני. מחד, בשבוע השביעי להריון אפשר לזהות את תחילת ההבחנה בין זכר ונקבה בהתפתחות רקמות העובר. אז אף מופיעה תחילת איבר המין של עובר זכר. מאידך, זיהוי איברי המין של עובר נקבה אפשרי בין השבוע השנים עשר לשבוע החמישה עשר (אשמח לקבל תיקונים מהקוראים).
 

מציאות שכולה חיות

ההצעה הראשונה בגמרא להסבר שיטת רבי ישמעאל היא שקיימת הקבלה בין התהוות הוולד לבין הלכות טומאת יולדת. אישה שילדה בן טמאה שבעה ימים על פי המקרא בגין דמי הלידה, אך אסור לה להיכנס למקדש עד יום הארבעים; אישה שילדה בת טמאה ארבעה עשר יום ואסור לה לבוא למקדש עד יום השמונים.

הגמרא שוללת הצעה זו וקביעתה מהווה תשתית לאגדתה כולה: "אין דנין יצירה מטומאה". ההריון והתהוות הוולד הינם תהליכים של יצירת חיים חדשים לעומת דיני הטומאה המתווכים בין אדם שבא במגע עם תופעת המוות או בלות החיים לבין שורש החיים שבבית המקדש. וכי איך אפשר לדמותם זה לזה?!

ועוד, הגמרא עומדת על כך שבדיקה מדעית של התפתחות העובר מהווה בסיס מועדף לקביעת ההלכה יותר מאשר דרשה המבוססת על פסוקי המקרא. יש להתבונן ישירות בתופעות עצמן, שבהן אפשר לזהות את "מידת הקב"ה", ורק לאחר מכן, ועל בסיס המידע שנחשף, לדרוש פסוקים. זאת משום שהתהוות הוולד משקפת תהליך של יצירת חיים בידי הבורא, מ"נפלאותיו – עד אין חקר ועד אין מספר".

ברוח זו, למרות הצרימה לאוזן, הרחם מכונה בשם 'קבר' (משנה אהלות פרק ז). כמו שהקבר מהווה אכסניה לאדם העובר מעולם לעולם, כך הרחם מהווה אכסניה לאדם העובר בכיוון ההפוך מעולם לעולם. בקבר נפרדת הנשמה מהגוף וממשיכה את דרכה בחיות קיומה. שלב זה של מסע האדם מתואר באגדתה שלפנינו בכך שהאב והאם תורמים תשעה דברים לקיום החומרי של האדם והקב"ה תורם תשעה דברים לקיום רוחו, "וכיוון שהגיע זמנו להיפטר מן העולם, הקב"ה נוטל את חלקו, וחלק אביו ואמו מניח לפניהם".

ברחם מתרחש תהליך הפוך – התקשרות הנשמה בגוף. לעניות דעתי זהו שורש מרכזיותו של הראש בחיי העובר. יש הסוברים שחיוניות המוח לפונקציות החיים היא הקובעת את קדימות התפתחות הראש בעובר. אך איזה מנגנון בעובר "יודע" שבראש נמצא מרכז העצבים של האדם ועל כן יש לפתח אותו לפני האיברים האחרים? ומי יצר מנגנון זה בעובר? ועוד, ידוע שאחרי לידת האדם תאי המוח ממשיכים להתרבות אך בקצב הולך ופוחת עד שנות ההתבגרות, אז נפסק לגמרי תהליך ריבוי התאים. מציאות זו משקפת את היות האדם "נזרק" החוצה ממציאות שכולה חכמה ודעת, שורש החיות, אל עולם שבו מימוש חיות זו אמורה להתקיים בחיבור עם החומר. בהתבגרות הפיזיולוגית היחס בין הראש והגוף משתנה לטובת הגוף בגלל הצורך הקיומי להנכיח את החיים בעולם של חומר ולאפשר התפשטות של חיות האדם במרחב.
 

מחיים אל מוות

תיאור חיי העובר כמציאות שכולה חיות מהוה יסוד לדרשת רבי שמלאי שאת חלקה הראשון הבאתי למעלה. הנה החלק האחר: "וכיוון שיצא לאוויר בעולם נפתח הסתום ונסתם הפתוח שאלמלא כן אינו יכול לחיות אפילו שעה אחת. ונר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם עד סופו... ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים... ומלמדין אותו כל התורה כולה... וכיוון שבא לאוויר העולם – בא מלאך וסוטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה... ואינו יוצא משם עד שמשביעין אותו... ומה היא השבועה שמשביעין אותו? תהי צדיק ואל תהי רשע, ואפילו כל העולם כולו אומרים לך: צדיק אתה – היה בעיניך כרשע, והוי יודעים שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורים ונשמה שנתן בך טהורה היא; אם אתה משמרה בטהרה מוטב, ואם לא הריני נוטלה ממך".

לפי רבי שמלאי היחס בין הראש והגוף בעובר משקף מציאות שבה הצרכים הפיזיים של אדם אינם שולטים בקיומו, אינם מהווים בסיס לתודעתו. האוכל והשתייה מגיעים ללא טורח כמו בגן עדן, מבוררים מפסולת כמו המן שירד מהשמים. במציאות שכזו אור הנשמה היורדת מלמעלה לגוף מאירה ללא סיגים ורואה האדם את סוד היש ללא חסימות שיתהוו בהכרתו עם לידתו.

בשעה שהפתוח נסתם והסתום נפתח, נכנס האדם למציאות חדשה שבה עץ החיים עובר לעץ הדעת טוב ורע – תהיה צדיק או שמא רשע; ממציאות שכולה מים חיים לזו של טומאה וטהרה, של בחירה, של התמודדות, של חיים ומוות. שעה שמסביב הכול שמחים בהופעת חיים חדשים נטמאת היולדת בדמיה אשר ביטאו ירידה בפוטנציות חיים, ממציאות שכולה חיים למציאות שיש בה גם מוות.

על רקע דרשת רבי שמלאי מתארים חכמים את ההריון כמציאות שכולה פלאית. דבריהם חיוורים לעומת תמונות הפלא המראות לנו היום את שלבי התהוות העובר אף מרגע המפגש בין זרע לביצית, אך עבור אבותינו נתנו דרשות אלה ביטוי לפסוקים: "עשה גדלות עד אין חקר ונפלאות עד אין מספר", "אודך ה' על כי נוראות נפליתי נפלאים מעשיך ונפשי ידעת מאד".
 

השתתפות האדם

ממש באמצע האגדתה, עשר אמירות לפניה ועשר לאחריה, מובאת דרשת רב יוסף. אלכס טל לימד אותנו שהדרשה חריגה. כל החכמים המוזכרים באגדתה הינם חכמי ארץ ישראל ורב יוסף הינו חכם בבלי. ועוד - הדרשה אינה קשורה לעוברות, הריון ולידה; היא באה לקבוע שאין אדם מסוגל לראות מציאות של "פלא" שהוא עצמו חי אותה - "אפילו בעל הנס אינו מכיר בנסו".

אמירה זו לא נאמרה במקורה בהקשר לדברים שנדונו באגדתה, ושיבוצה באמצעה מהווה מעשה עריכה דרמטי. הכוונה בכך: האישה הנושאת ברחמה את עוברה והאדם-העובר חיים במציאות א-להית שכולה פלא, אך אין הם מסוגלים לראות אותה ולדעת אותה. גם העובר הצופה מסוף העולם עד סופו אינו מסוגל להביט בחידת קיומו, בנס שהוא עצמו מהווה.

כאמור, הדרשה הינה הציר המחבר בין מחציתה הראשונה של האגדתה למחציתה השנייה. מכאן ואילך תעלה השאלה: מה גבולות יכולת האדם להשתתף באופן מודע בתהליך יצירת החיים של הוולד? השאלה נשאלת בשתי מערכות של דרשות. במערכת הראשונה עולה השאלה בהקשר לכניסה להיריון:

- הגבר מוציא מגופו זרע רב והקב"ה מברר ובוחר את הטיפה המובחרת.

- כאשר תשוקת האישה מתעוררת תחילה בקשר אישות, ייוולד זכר; אם זו של האיש, תיוולד נקבה.

- יש ימים במחזור האישה המתאימים יותר לכניסה להריון ואפשר לכוון להם.
 

מצוות מכוונות

המערכת השנייה של דרשות בנויה על רקע הדברים הקודמים. היות שאין האדם מסוגל להשתתף באופן ממשי בהתהוות החיים, הקב"ה קבע את מצוותיו באופן שיסייע לו לקיים יחסי אישות של התקשרות ופוריות:

- יולדת מביאה קרבן חטאת בגלל שחבלי הלידה הקשים מביאים אותה להישבע שלא תזדקק שוב לאישה; והנה היא חיללה את שבועתה בכך שחזרה אליו.

- ימי הטומאה ללידת זכר הם שבעה, ולנקבה ארבעה עשר. השמחה גדולה יותר בלידת זכר ועל כן החרטה של היולדת על שבועתה באה לה מוקדם יותר.

- ברית המילה נקבעה ליום השמיני כדי שלא יהיו חברי ההורים שמחים ובני הזוג עצובים, היות שלפי הנהוג בתקופת הגמרא אסור לזוג לקיים יחסי אישות עד היום השביעי מהלידה, סוף ימי הטומאה ללידת בן.

- יחסי אישות אסורים בימי הטומאה של אישה נדה, "מפני שרגיל בה וקץ בה. אמרה תורה: תהא טמאה שבעת ימים, כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה".

דברים אלו נאמרו ברוח האגדתה כדי להמחיש עד כמה מצוותיו של הקב"ה מהוות חלק מרצונו בחיים חדשים, ואין מתאים מכך לסיים את האגדה על יצירת הוולד.