הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

ביאור הביטוי: "רב חזר בו"

נידה לו ע"ב

אטו כל המקשה נדה היא? אמר רב: נדה ליומא, ושמואל אמר: חיישינן שמא תשפה, ור' יצחק אמר: המקשה אינה כלום.
...
שילא בר אבינא עבד עובדא כוותיה דרב, כי קא נח נפשיה דרב א"ל לרב אסי: זיל צנעיה, ואי לא ציית - גרייה. הוא סבר גדייה א"ל. בתר דנח נפשיה דרב א"ל: הדר בך! דהדר ביה רב. א"ל: אם איתא דהדר ביה - לדידי הוה אמר לי. לא ציית - גדייה. א"ל: ולא מסתפי מר מדליקתא? א"ל: אנא איסי בן יהודה, דהוא איסי בן גור אריה, דהוא איסי בן גמליאל, דהוא איסי בן מהללאל - אסיתא דנחשא דלא שליט ביה רקבא. א"ל: ואנא שילא בר אבינא - בוכנא דפרזלא דמתבר אסיתא דנחשא. חלש רב אסי, עיילוה בחמימי אפקוה מקרירי, עיילוה בקרירי אפקוה מחמימי, נח נפשיה דרב אסי.
אזל שילא אמר לדביתהו: צבית לי זוודתא, דלא ליזיל ולימא ליה לרב מילי עילואי. צביתה ליה זוודתא, נח נפשיה דשילא. חזו דפרחא אסא מהאי פוריא להאי פוריא, אמרי: ש"מ, עבדו רבנן פיוסא.
ומרא.

1.
ממהלך הסוגיה משמע שהאמורא "רב" חזר בו, ונחלקו הפרשנים האם חזר בו והודה לשמואל, או שחזר בו והודה לרבי יצחק - ראה "מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד קפ.

2.
הגמרא מספרת "סיפור" על שני תלמידי "רב" כיצד כל אחד מהם היה משוכנע שהוא ה"דובר" החשוב יותר של "רב", ומדוע "רב" באמת לא חזר בו ב"קול רם וצלול".

3.
עונים על כך: "רב" עצמו היה משוכנע בדעתו והוא חולק על הברייתא שהובאה "לטובת" רבי יצחק. והוא רשאי לחלוק על הברייתא, כי "רב – תנא הוא – ופליג", אלא שחזר בו רק כלפי הוראת הלכה לרבים כדעתו. ראה "מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד קפ.

4.
ולגבי הדמויות בסוגיה: "רב אסי"; "איסי בן יהודה" דנים הפרשנים בהרחבה, ומקשרים גם לגלגול נשמות. וראה גם ב"מאורות הדף היומי".

5.
ראוי לציין, שיוצא שבאותו דף גמרא מובאת הכרעה מוחלטת כרב "והלכתא כרב בין לקולא ובין לחומרא", ומצד שני - מובאת הלכה שרב חזר בו והודה לחולקים עליו!