הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

ביאור הביטוי: "אסמכתא"

נידה לב ע"ב

דתניא: +ויקרא טו+ איש איש מה ת"ל איש איש - לרבות תינוק בן יום אחד, שהוא מטמא בזיבה - דברי רבי יהודה. רבי ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר: אין צריך, הרי הוא אומר +ויקרא טו+ לזכר ולנקבה לזכר - כל שהוא זכר בין שהוא גדול בין שהוא קטן, ולנקבה - כל שהיא נקבה, בין גדולה בין קטנה. א"כ מה ת"ל איש איש? דברה תורה כלשון בני אדם. אלמא, כי מרבי קרא - בן יום אחד מרבי,
ורמינהו: איש - אין לי אלא איש, בן תשע שנים ויום אחד מנין? ת"ל +ויקרא טו+ ואיש!
אמר רבא: הלכתא נינהו, ואסמכינהו רבנן אקראי.

1.
יד מלאכי כללי התלמוד כלל רכ:

הלכה למשה מסיני, אע"ג שאין לה רמז במקרא מ"מ בדרך אסמכתא מצינו שסמכו אותה רז"ל על פסוק כדאמרינן בתענית דף י"ז ב' הא עד דאתא יחזקאל מאן אמרה אלא גמ' גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא ופרש"י הלכתא גמירי לה מסיני וכן בעירובין דף ד' ב' גבי שיעורין חציצין ומחיצין הל"מ פריך תלמודא שיעורין דאורייתא הוא דכתיב ארץ חטה וכו' ומסיק הלכתא נינהו ואסמכינהו רבנן אקראי
וכן בנדה דף ל"ב א' קאמר הלכתא נינהו ואסמכינהו רבנן אקראי גבי נדה בת יום א' ובענין ביאה בת שלש ע"ש
...אבל נסמכה זאת המצוה לזה הפסוק לסימן כדי שיהא נודע ונזכר ואינו מענין הכתוב וזה ענין מ"ש קרא אסמכתא בעלמא בכל מקום שיזכרוהו עכ"ל הרי מבואר דע"ד אסמכתא שפיר מצינו קרא להל"מ
הן אמת דאיכא למידק לכאורה בההיא דנדה דף ל"ב א' שהבאתי דעלה דקאמר רבא שם בגמרא הלכתא נינהו ואסמכינהו רבנן אקראי קא פריך שם תלמודא ומאחר דהלכתא קרא למה לי והשתא לפי זה מאי פריך קרא למה לי הלא אסמכתא בעלמא היא זו וכדפירש רבא בהדיא דקאמר הלכתא נינהו ואסמכינהו רבנן אקראי ובדרך אסמכתא כבר הוכחנו מכמה דוכתי דאסמכו רבנן ההל"מ לאיזה פסוק מן הפסוקים

ויש לחלק דמה שמצינו בשאר דוכתי דאסמכו ההל"מ אקראי הכוונה היא דאע"ג דההוא קרא לגופיה אצטריך מ"מ רז"ל סמכו איזה דין המקובל מהל"מ לאותו פסוק לסימנא בעלמא כדי שנזכור אותה ולא תשכח מפי זרענו וכגון פסוק ארץ חטה ושעורה דפשטיה דקרא שבחא דא"י קא חשיב ואתו רבנן ואסמכו ביה שיעורין דרך סמך בעלמא כי היכא דנזכור אותה הל"מ בנקל וכדנראה בהדיא מתוך דברי הרמב"ם שהבאתי
וההיא דנדה שאני דהוי"ו דואשה דעליה קא אסמיך רבא הלכתא דבת שלש שנים ויום אחד בלאו אסמכתא זו היא מיותרת לגמרי ולא אצטריך כלל לגופיה ולפיכך פריך שפיר ומאחר דהלכתא היא קרא למה לי כלומר כיון דהאי וי"ו לא כתיבא באורייתא לשום מילתא אחרינא לא שייך כלל למימר דכתביה רחמנא כי היכי דנסמוך לה ההל"מ ומאחר דהלכתא היא א"כ האי וי"ו למאי אתא ויתבאר כך למדקדק בדברי רש"י שם שכתב
וז"ל ומאחר דביאה בת ג' הל"מ ומקרא לא משתמע עיקר קרא דוי"ו יתירא למאי אתא ע"כ הא למדת דעיקר קושית הש"ס הוא על יתור הוי"ו דאייתר לה לגמרי בלתי האסמכתא אבל כשעיקר קרא למילתיה אתא ולא אסמכו ביה ההל"מ אלא דרך סימן ורמז בעלמא שפיר אסמכינן לה ולא שייך אז לאקשויי מאחר דהלכתא קרא למה לי כיון דעיקר קרא למילתיה אתא כמדובר ועיין כיוצא בזה בפ"ט דפסחים דף צ"ו ב' ובפ"ק דחגיגה דף ד' א' דבתר דשני ליה קרא אסמכתא בעלמא הדר פריך אלא קרא למאי אתא והיינו טעמא כדכתיבנא דאין שייכות לומר דעיקר קרא אתא לאסמכתא בעלמא ודוק ועוד עיין רש"י דיומא דף פ' ב' ד"ה מדרבנן.

עד כאן הוא מסביר בסוגייתנו [מסכת נדה דף לב עמוד א-ב] שאמנם "אסמכתא" היא רק רמז, ולכן הגמרא שואלת שאם אמנם ה"ואו" נדרשת רק לצורך ה"אסמכתא" ל"הלכתא" הרי היא מיותרת, ולמה היא באמת נצרכה?
ה"יד מלאכי" דן בעיקר בשאלה האם גם דבר שנלמד מ"הלכתא" [="הלכה למשה מסיני"] ניתן ללמוד ממנו גם דבר אחר לצורך "אסמכתא".