מאת: הרב יהודה קוק
מחבר ספר "נופת צופים"
ראה רבו עובר על ד"ת א"ל למדתנו רבינו
ברכות טז ע"א
במשנה חתן פטור מק"ש לילה הראשונה וכו', ומעשה ברבן גמליאל שנשא אשה וקרא לילה הראשונה, אמרו לו תלמידיו למדתנו רבינו שחתן פטור מק"ש וכו', וכן יעו"ש בע"ב במ' דמעשה בר"ג שרחץ לילה הא' שמתה אשתו אמרו לו תלמידיו למדתנו רבינו שאבל אסור לרחוץ וכו'. וכשמת טבי עבדו קיבל עליו תנחומין אמרו לו תלמידיו למדתנו רבינו שאין מקבלין תנחומין על העבדים וכו' יעו"ש.
והנה יעוי' ברמב"ם בפ"ה דת"ת ה"ט שכ' בזה"ל, ראה רבו עובר על דברי תורה אומר לו לימדתנו רבינו כך וכך, ויעוי' ב"שדי חמד" [במערכה כ' כלל קיז'], ובמהר"צ חיות הכא, וב"עבודת המלך" על הרמב"ם שם, וב"קרית מלך" בת"ת שם שכתבו, דמקור הרמב"ם לזה מהמשניות דהכא שכ' דאמרו תלמידיו לר"ג "לימדתנו רבינו" דע"כ הכי בעי למיעבד. ודלא כדנדחק הכס"מ לומר דמקורו מפ"ק בקידושין (לב.) דכ' דאם אביו עובר על ד"ת אומר לו מקרא כ' בתורה כך, וא"כ כ"ש דה"ה לרבו, עכ"ד הכס"מ ע"ש. ויש שכתבו לדחות לשד"ח ודעימיה שאינו מוכרח, די"ל שאמרו כן התלמידים רק "ממידת חסידות" אך לא בהכרח דהוי "מדינא". אולם זה ודאי אינו, דהא דבר פשוט הוא דראוי לתלמיד לומר כן לרבו ולא הוצרך התנא לאשמיעינו שאמרו כן "ממידת חסידות" דכל א' שבעולם מבין שראוי לנהוג כן, וע"כ דמדכ' התנא שאמרו כן כמה פעמים לר"ג דקמ"ל בזה שחייב התלמיד לומר כן לרבו, וברור.
אולם צ"ע בדכ' דמקורו אף מהמשנה בע"א דר"ג קרא ק"ש בלילה הראשון, הא בזה לא קעביד שום דבר אסור ולא עבר בזה על "דברי תורה" כלל כי אם "החמיר" על עצמו ותלמידיו שאלוהו רק מ"ט מחמיר על עצמו בזה, וא"כ אפשר שרק בכה"ג צריך להקדים לומר "לימדתנו רבינו", אולם לא כן כשעושה דבר איסור ועובר על ד"ת דא"צ להקדים לומר כן, וא"כ מהו שכתבו הנ"ל דאף מהכא במ' בע"א הוי מקור לרמב"ם שכ' דהרואה לרבו עובר על דברי תורה אומר לו וכו', וצ"ע. וא"כ נר' דודאי דאי"ז מקור הרמב"ם, ורק מהני תרי עובדא שבע"ב שרחץ ר"ג כשהיה אבל וכן שקיבל תנחומין על טבי עבדו וכו' דקעבר לכאו' על דברי תורה שאסור לעשות כן הוא די"ל דהוי מקור לרמב"ם שצ"ל "לימדתנו רבינו" כדנהגו תלמידי ר"ג וקמ"ל התנא בזה דהכי בעינן למיעבד, ודו"ק. ואע"פ דלקמן בגמ' (יז:) כ' דחתן הקורא ק"ש הוי "יוהרא" וא"כ נחשב ג"כ כדבר איסור ולא רק "חומרא" בעלמא, מ"מ אין זה ענין לרבן גמליאל, דהא התם בעל המימרא הוי רשב"ג דהיה בנו דרבן גמליאל, וא"כ נר' דרק לבנו רשב"ג ס"ל דהוי "יוהרא" אך לאביו ר"ג לא ס"ל הכי, ונמצא שלא עשה שום דבר איסור בשקרא ק"ש כ"א "החמיר" בעצמו ותו לא, וע"כ דאין זה מקור הרמב"ם שכ' דצריך התלמיד להקדים לומר לרבו "למדתנו רבינו" כשרואהו עובר על "דבר איסור" ודו"ק.
ובאמת יעוי' הכא במהר"צ חיות שכ' לזה רק במשנה בע"ב ולא במשנה שבע"א, וע"כ דס"ל כנ"ל דהעובדא שבע"א אינו כלל מקור וכש"נ. וכן יעו"ש ב"עבודת המלך" שכ' בזה"ל, ומקור הדברים בברכות (טז:) למדתנו שאבל אסור לרחוץ כשראוהו לר"ג רוחץ בלילה הראשונה שמתה אשתו, וכן בכל הנך המבוארים במשניות שם, עכ"ל יעו"ש. והרי לך שג"כ כ' לזה רק בע"ב. ובדכ' "וכן בכל הנך" וכו', צ"ל שכוונתו רק לעובדא ג' שאח"כ דקיבל ר"ג תנחומין על טבי עבדו אך העובדא שקרא ק"ש אינו מקור כלל, ודו"ק. וכששאלתיו למו"ר הגרח"ק שליט"א מהו שכ' בספרו "קרית מלך" דמקורו אף מהעובדא דק"ש הא אינו ענין להכא, אמר לי דאיה"נ וצ"ל דמקורו רק מהב' עובדות שבע"ב, עכ"ד. וצ"ע בשד"ח שלא דק בזה. וע"ע בספר "דרופתקי דאורייתא" [להגרי"ח סופר שליט"א] בח"א (סימן ד') מש"כ בזה.
