ריפרוף מהיר על הדף / ארנון סגל

נידה דף לא

מדור שבועי המתפרסם בימי חמישי בעיתון "מקור ראשון"

פמיניסטיות אדוקות לא יתלהבו מאוד מהדף הזה, שבו חז"ל חושפים לראשונה את הסיבות להעדפה המסורתית ללידת בנים זכרים דווקא * באמת שאין לגמרא שום דבר נגד נשים, אבל מה לעשות שהן לא מרבות שלום בעולם כמו גברים? שבניגוד לזכרים, הן לא נולדות עם כיכר לחם ביד? * ויותר מכך: שהציבור פשוט לא שמח בלידתן, ואילו בלידת בן זכר הוא ממש קורן מאושר?

שלושה שותפים יש באדם. הקוראים הוותיקים כבר מסוגלים לנחש שהכוונה כמובן לקדוש ברוך הוא, ובנוסף גם לאביו ואמו של הרך הנולד. חלוקת התפקידים מתבצעת כך: האב מעניק לזאטוט את כל מה שלבן בו: עצמות, גידים, ציפורניים, את החלק הלבן שבעין וכמובן – את המוח. אמו מעניקה לו את כל מה שאדמומי או לפחות כהה בו: עור (למי שנראה אדום כמו עגבניה שיבין מאיפה זה מגיע), בשר, שערות ואישון העין. ואילו הקדוש ברוך הוא מצידו מעניק לו רוח, נשמה, קלסתר פנים, ראיה, שמיעה, יכולת דיבור והליכה וגם בינה והשכל. ואגב, כשמגיע זמנו של אדם להיפטר מהעולם, הקדוש ברוך הוא מקפיד ליטול את חלקו בלבד, ומותיר לאביו ולאמו לריב על יתר הרכיבים.

הרצה רב חיננא בר פפא בפני תלמידיו: "הנה לכם הזדמנות לראות עד כמה דרכו של בורא עולם שונה מדרכנו. הרי אדם שמנסה לשמור משקה כלשהו, בקבוק וודקה למשל, עדיף שיניח את כלי הקיבול באופן שפתחו יופנה כלפי מעלה. תסכימו איתי שזה הרבה יותר הגיוני בהתחשב בכוח המשיכה ובעוד שיקולים נוספים שלא כאן המקום לפרטם. בנוסף, אפילו כאשר בקבוק הוודקה אכן הונח כשפתחו כלפי מעלה, אין זה מבטיח כלל שהמשקה יישאר בכלי. תמיד עלולות להתרחש תקלות, וכבר היו דברים מעולם".

התלמידים הינהנו בהתלהבות ורב חיננא מיהר לרוץ לנקודה שאליה חתר: "יוצר האדם, לעומת זאת, יוצר את העובר במעי האשה כשהיא עצמה פתוחה כלפי מטה, ובכל זאת, ראו זה פלא, העובר משתמר בתוכה היטב!". דרש רבי יוסי הגלילי בכיוון דומה: אם אדם שותל זרעונים בערוגה, סביר לגמרי להניח שכל אחד ואחד מהם יצמח בפני עצמו כשיח נפרד ואינדיווידואלי. טרם קרה שמלפפון וגזר החליטו לחסוך במשאבים ולצמוח שניהם בשיח אחד משותף. הקדוש ברוך הוא, לעומת זאת, יוצר את העובר מזרע האב והאם, שמשתלבים שניהם ביצור צווחני אחד ויחיד!

הוסיף רבי יצחק לדון בענייני הריון ולידה מתוך נקודת מבט יהודית: כשנולד בן זכר בעולם – גדל השלום בעולם. הרי זכר הוא בעצם "זֶה כר". לא משנה מה בדיוק פירוש המילה כר, אבל בשורה התחתונה זה אומר שמעתה יהיה אפשר לנוח על הכר בנחת, והכל יבוא על מקומו בשלום (זה כמובן עוד לא אומר כלום על מחיר השלום, ואגב, כלל לא בטוח שמדובר בשלום מהסוג שהשמאלנים אוהבים). אמנם נכון, למראית עין נראה שריבוי הזכרים בעולם מביא דווקא לריבוי מלחמות, אבל כנראה שמראה העיניים פשוט מטעה אותנו לחלוטין, ודווקא הנשים הן מחוללות המלחמה העיקריות ביקום.

רבי יצחק עוד מוסיף ומשבח את המין הזכרי: "כשזכר בא לעולם – הוא מגיע כשכיכר הלחם שלו כבר עימו, שהרי זכר = 'זה כר', וכר זו סעודה, כמו שכתוב בספר מלכים (ב,ו,כג) 'ויכרה להם כירה גדולה'. נקבה, לעומת זאת, לא מביאה עמה בלידתה דבר. בלשון פשוטה הכוונה לומר לה בעדינות שהיא לא כל כך יעילה. הרי אי אפשר להעביד אותה בשדה, בסחיבה ובשאר עניינים שדורשים שיהיה בבית גבר במישרה מלאה. 'נקבה' היא פשוט קיצור המלים 'נקייה באה'. באמת נחמד שהיא מגיעה לידינו כשהיא נקייה (בניגוד גמור לזכרים, יש לציין), אבל היה רצוי שבנוסף היא תביא איתה גם משהו לאכול, אם לא כיכר לחם אז לפחות עוגות.

ומפני מה לאחר לידת זכר טמאה האשה ואסורה לבעלה במשך שבעה ימים בלבד, ואילו בלידת נקבה מתפרסת הטומאה על פני 14 יום? טוב, זה פשוט: כשנולד בן זכר כולם שמחים, וממילא אמו ממהרת להתחרט על כך שנשבעה בשעת הלידה שלא תהרה עוד לעולם (כך מסתבר), ולכן איננה אסורה עוד לבעלה. בלידת נקבה, לעומת זאת, כולם כל כך מתעצבים בלידתה (טוב, לא עד כדי כך, אבל על כל פנים לא שמחים כמו בלידת זכר), כך ש-14 ימים תמימים נדרשים לעבור עד שהאם המאושרת תתחרט על הנדר שנדרה.

בשעת רצון כלשהי העזו תלמידי רבי דוסתאי להעלות בפני רבם שאלה שהציקה להם בסתר כבר זמן רב: "איך זה שהגבר הוא יצור נוח וסימפטי, שבקלות רבה מוחל על עלבונו ומתפייס, ואילו האשה הממוצעת היא עקשנית ונוטרת טינה במשך שבועות וחודשים?". "זו שאלה קלה מאוד", נענה הרב. "הגבר דומה למקום שנברא ממנו, שזו כידוע האדמה: הרי דורכים עליה ועושים עליה עוד כל מיני מעשים מכוערים שאין כאן המקום לפרטם, ובכל זאת היא איננה נוטרת טינה. ואילו האשה, נבראה כידוע מהצלע הנוקשה, וממילא לא ניתן לצפות ממנה ליותר מדי".

"בבקשה עוד שאלה אחרונה, ממש אחרונה, טוב?", התחננו התלמידים. "איך זה שקולה של האשה הרבה יותר נעים לאוזן מקולו של הגבר? לא ששמענו אי פעם, אבל ככה אומרים". "גם זו שאלה קלילה", המשיך מורם ורבם. "הגבר נברא, כאמור, מהאדמה שכאשר מקישים עליה הסאונד לא נשמע מי יודע מה איכותי. האשה, לעומת זאת, נבראה מהצלע שניתן להקיש עליה ויוצא צליל ממש מעולה".