מדרשי יצירה / אלכס טל

נידה לא ע"א

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

מאמרי חכמים המציגים תמונה מיושנת של יצירת האדם זוכים למשמעות חדשה אם מסתכלים עליהם מעיניו של הדרשן. התיאוריות המדעיות הן רק כלי עבודה

ומלמדין אותו (את הוולד במעי אמו) כל התורה כולה, שנאמר (משלי י"ד): "ויורני ויאמר לי יתמך דברי לבך שמור מצותי וחיה"... וכיון שבא לאויר העולם, בא מלאך וסטרו על פיו, ומשכחו כל התורה כולה, שנאמר (בראשית ד'): "לפתח חטאת רובץ".

יש להניח שאין בין קוראי שורות אלו מי שלא מכיר את המדרש היפה, הממוקם בתוך קטע אגדי ארוך המסיים את הפרק השלישי של מסכת נידה. המדרשים המובאים בו עוסקים רובם ככולם בענייני ההריון והלידה, והם באים אגב המשנה העוסקת במספר ימי הטומאה של המפלת ולד בחלקה הראשון של תקופת ההריון.

אלא שלא כל המדרשים יפים ומפורסמים כדוגמת זה, ולא עוד אלא שרובם עלולים להשאיר תחושה לא נעימה אצל הלומד המודרני שבראשית המאה ה-21. מאמרי אגדה אלו עוסקים באנטומיה ובפיזיולוגיה של הריון ולידה, כשברקעם הפרש ניכר בין תרומת הבעל לוולד לבין זו של אשתו. נראה למשל את הדרשה הבאה:

תנו רבנן: שלשה שותפין יש באדם, הקדוש ברוך הוא ואביו ואמו. אביו מזריע הלובן, שממנו עצמות וגידים וצפרנים, ומוח שבראשו, ולובן שבעין. אמו מזרעת אודם, שממנו עור ובשר ושערות, ושחור שבעין. והקב"ה נותן בו רוח ונשמה וקלסתר פנים, וראיית העין, ושמיעת האוזן, ודבור פה, והלוך רגלים, ובינה והשכל. וכיון שהגיע זמנו להפטר מן העולם - הקדוש ברוך הוא נוטל חלקו, וחלק אביו ואמו מניח לפניהם.
אמר רב פפא, היינו דאמרי אינשי: פוץ מלחא - ושדי בשרא לכלבא (רש"י: השלך המלח ושוב אינו ראוי אלא לכלבים. כך הנשמה היא מלח לגוף לקיימו, כיון שהלכה, אז מסריח הגוף).

ברור שמטרת המדרש היא האדרת חלקו המכריע של הבורא בבריאת האדם, שבלעדיו אין תוחלת ליצירת הבשר. אך לא ניתן להתעלם מנחיתות חלקה של האישה, התורמת את העור והבשר בעוד שהגבר תורם עצמות, גידים ומוח. הדבר ניכר עוד יותר ממאמר במדרש האגדה האמוראי הארצישראלי ויקרא רבה. סביב הפסוק "אשה כי תזריע וילדה זכר" מובאות שורה ארוכה של פתיחתאות ודרשות שחלקן מקבילות לסוגייתנו. והנה בנושא זה מתברר שישנה מחלוקת בתים:

בית שמי ובית הלל.
בית שמי או' לא כשם שיצירת הולד בעולם הזה כך צורתו לעתיד לבוא. בעולם הזה מתחיל בעור ובבשר וגומר בגידים ובעצמות, אבל לעתיד לבוא מתחיל בעצמות ובגידים וגומר בעור ובשר... בית הלל או' כשם שצורתו שלאדם בעולם הזה כך צורתו בעולם הבא. בעולם הזה מתחיל בעור ובשר וגומר בגידים ועצמות אף לעתיד לבוא מתחיל בעור ובשר וגומר בגידים ועצמות.
...אמ' ר' אבהו טובה גדולה עשה הקדוש ברוך הוא עם אשה זו בעולם הזה שלא התחיל בגידים ועצמות, שאילו התחיל בגידים ועצמות היה מבקיע כריסה ויוצא. לפי שבעולם הזה אשה יולדת בצער אבל לעתיד לבוא מה כת' "בטרם תחיל ילדה בטרם יבא חבל לה והמליטה זכר (ישעיה סו, ז) " (ויק"ר יד, ט).

לפחות לדעת בית שמאי על פי ר' אבהו, העצמות משמעותיות יותר מן הבשר ומן הראוי היה שייבראו ראשונה. אם מצרפים את שתי הדרשות, הרי שברור יתרונו של הגבר על פני האישה. ועוד דוגמה קטנה, גם היא מויקרא רבה (שם, ד): '"ופה אשית בגאון גליך (איוב ל"ח)". ר' אייבו אמ' 'בעון גלליך', לפי שהוולד הזה יוצא מלא גללין וכל מיני סירחון והכל מחבקין אותו ומנשקין אותו. וביותר אם היה זכר'.

כיצד הלומד המודרני מסוגל לעכל מאמרים כאלו? העובדה שאין אלו היחידים בספרות התלמודית רק מעצימה את השאלה. ועוד זאת – כיצד צריכים אנו להתייחס למידע האנטומי-פיזיולוגי שבמאמרים אלו, וברבים אחרים כמותם? התשובה לשאלה השנייה קלה יותר מן הראשונה, ואולי היא תסלול את הדרך אליה.
 

כלי עבודה

חז"ל חיים בעולמם הם, מתוכו הם יוצאים ואליו הם שבים. על אף ההיגיון שבהנחה זו, היא נושאת עִמה השלכות מרחיקות לכת. אחת מהן, ואולי החשובה שבהן, היא שלא כל פרט ופרט בספרות חז"ל נושא תג של אמת אבסולוטית. הנה דרשה נוספת מהסוגיה התלמודית:

דרש רבי יוסי הגלילי: מאי דכתיב (תהלים קל"ט): "אודך על כי נוראות נפליתי נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד"? בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם; מדת בשר ודם: אדם נותן זרעונים בערוגה - כל אחת ואחת עולה במינו, ואילו הקדוש ברוך הוא - צר העובר במעי אשה וכולם עולין למין אחד.

נשווה נא דברים אלו לדברי אפולו הלקוחים מהמחזה אֶוּמנידס של אסקילס (525 – 456 לפנה"ס), אבי הטרגדיה היוונית: 'האֵם אינה הורתו של מי שנקרא בנה, היא רק מזינה את הזרע הצומח (ברחמה). ההורה הוא זה הזורע את הזרע'. 'תיאוריית השדה החרוש', כפי שהיא קרויה, מציבה מספר בעיות שהחמורה שבהן היא דמיון הילד לאמו. שהרי אִם האם מהווה פונדקאית בלבד לוולד, כיצד ניתן להסביר קשרים חיצוניים והתנהגותיים ביניהם? גאלן (Aelius Galenus, 129 – 200 לספירה), שהשפיע השפעה מכרעת על הרפואה המערבית עד לתקופה המודרנית, אכן יוצא חוצץ נגד תיאוריה זו, ומחליפה ב'תיאוריית הזרע הכפול', ולפיה לגבר ולאישה זרע, ומתוך כל אחד נלקחים חלקים מסוימים. כמובן שאין כאן המקום לרדת לפרטי פרטיהן של תיאוריות פיזיולוגיות של שלהי העת העתיקה, אך ברור שניתן למצוא הדים להן בדברי חז"ל בכלל, ובסוגייתנו בפרט.

אך האם באמת למישהו אכפת? הפיהוק הבא כבר מדגדג את השפתיים לשמע תיאוריות של אריסטו וגאלנוס שאבד עליהן כלח. מדוע, מעבר לצרור חוקרים בתולדות הרפואה שבימי קדם, יש לעסוק בדברים שברור מעל לכל ספק שהם, איך לומר זאת בפשטות – שטות מוחלטת? התשובה לכך אינה מסובכת. נכון הוא שאריסטו לא ידע את מנגנון מחזור זרימת הדם בגוף, שהתגלה על יד ויליאם הארווי רק במאה הי"ז, ומכאן שכמעט כל ידיעותיו והיסקיו הרפואיים אין בהם ממש. אך עדיין מדובר באחד האינטלקטים הגדולים שקמו לאנושות מאז ומעולם. עיון ומחקר בתיאוריות שלו אינם אמורים ללמד על גוף האדם, כי אם על נשמתו הוא – הוגה התיאוריה, ועל התרבות שממנה הוא צמח. לכך יש ערך אלמותי שאינו תלוי בתגליות עכשוויות.

כך ממש צריכים אנו להתייחס לאמרותיהם ה'מדעיות' של חז"ל. ר' יוסי הגלילי משתמש בידע המדעי של זמנו ומקומו כמו שהוא משתמש בשפת המדרש עצמה – אלה כלי העבודה שלו. הם כמובן משפיעים על מחשבתו ועל אופק עולמו, אבל בסופו של דבר הם אבני הבניין שלו, שמהם הוא בונה את בניינו הוא. וזה כבר ר' יוסי הגלילי בעצמו. במקרה שלנו, למשל, התנא מכניס לתמונת התיאוריה את בורא העולם, וברור שזהו מרכזו של המדרש – האדרת שמו של הקב"ה. עניין זה כבר רלוונטי מאוד.
 

מקור הידע

עם זאת, אין זה אפשרי כמובן להתעלם מהמצע ה'מדעי' של הדרשות, וגם הוא דורש הבנה ומעט דמיון. סקירת הסוגיה לפרטיה עשויה לעזור לנו בכך. רוב שמות החכמים בסוגיה הם ארצישראלים וברור כי הסוגיה כולה היא ארצישראלית. גם הקרבה החזקה בינה לבין הדרשות במדרש האגדה ויקרא רבה מלמדת על הרקע המשותף שלהן. אכן, ישנם מספר אמוראים בבליים המוזכרים בסוגיה: רב יוסף, אביי רבא ורב פפא (דור 3 – 5), אך כולם מובאים בסוף מימרה של חכם ארצישראלי (כמו רב פפא לעיל). ברור אם כן שהסוגיה הבסיסית היא ארצישראלית, ומקור דברי החכמים הבבליים בלימודה בבבל במהלך הדורות. אלא שיוצאת מן הכלל היא מימרה אחת של רב יוסף, המופיעה מיד לאחר זו של ר' יוסי הגלילי שלעיל (נדה לא ע"א):

דרש רב יוסף: מאי דכתיב (ישעיהו י"ב): "אודך ה' כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני", במה הכתוב מדבר? בשני בני אדם שיצאו לסחורה, ישב לו קוץ לאחד מהן (ולא עלה לספינה) התחיל מחרף ומגדף. לימים שמע שטבעה ספינתו של חברו בים, התחיל מודה ומשבח, לכך נאמר "ישוב אפך ותנחמני". והיינו דאמר רבי אלעזר: מאי דכתיב (תהלים ע"ב): "עושה נפלאות גדולות לבדו וברוך שם כבודו לעולם"? אפילו בעל הנס אינו מכיר בנסו.

כאן מדובר בדרשה בבלית שלמה שחדרה לתוך הסוגיה הארצישראלית. הדרשה יוצאת דופן גם בגלל תוכנה; היא אינה עוסקת כלל בהריון ולידה! עם זאת, ברור הקשר בינה לבין קודמתה: ה"נפלאות" שבשני הפסוקים, "נפלאים מעשיך" ו"עושה נפלאות". מסתבר שהלומד או העורך הבבלי לא 'התאפק' ושילב עוד דרשה על הפלאות שעושה ה' בעולמו. אך פה אין זו סתם 'עוד דרשה'. כאן הדגש הוא על בעל הנס שאינו מכיר בנסו – בשעת התרחשותו. שיבוץ הדרשה מאפשר לנו, ללומד המודרני שכל 'רז מדעי לא אניס ליה', לגלות טפח מהלך מחשבתו של החכם התלמודי. לדידו, תהליך ההריון והלידה עלומים לחלוטין, ואין הוא באמת יודע עליהם מאומה. ממש כמו הסוחר שעיכבו הקוץ שברגלו. כנגד פער ידע זה מכריז החכם על מקורו - שלא כמידת הקדוש ברוך הוא מידת בשר ודם. את זאת יכול גם הציניקן של המאה ה-21 ללמוד ולהפנים.

בעיה נוספת העלינו, בדבר התוכן הלא שוויוני והמפלה של המדרשים, ונותרנו עם מספר שורות קטן מדי. אך נאמר רק זאת: גם כאן חז"ל חיים בעולמם הם. נאיבי הוא לצפות שרעיון שוויון המינים של שלהי המאה ה-20 ישנה את עולמם התרבותי של בני המאה ה-3, בדיוק כמו שלא נצפה שהם יגלו לבד את מחזור הדם אלף שנים לפני הארווי, רק בגלל שהם חז"ל. אלה הם אבני הבניין שלהם, וגם אם חלקן אינן נכונות או ראויות בעינינו, הבניין עצמו הוא תוצר של אינטלקט ואמונה עצומים, שערכו וחשיבותו חוצה דורות.