הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

ביאור המושג: "סתם משנה"; "חכמים היינו תנא קמא"

נידה ל ע"א-ע"ב

מתני'. המפלת ליום מ' - אינה חוששת לולד, ליום מ"א - תשב לזכר ולנקבה ולנדה. רבי ישמעאל אומר: יום מ"א - תשב לזכר ולנדה, יום פ"א - תשב לזכר ולנקבה ולנדה, שהזכר נגמר למ"א והנקבה לפ"א.
וחכמים אומרים: אחד בריית הזכר ואחד בריית הנקבה - זה וזה מ"א.
...
וחכ"א אחד בריית זכר ואחד בריית נקבה וכו'. חכמים היינו ת"ק! וכי תימא: למסתמא רישא כרבנן, ויחיד ורבים הלכה כרבים, פשיטא!
מהו דתימא: מסתברא טעמא דרבי ישמעאל, דקמסייע ליה קראי, קמ"ל.

1.
הגמרא מקשה: מפשט המשנה משמע שחכמים ו"תנא קמא" סוברים אותו דבר, שבריית זכר ונקבה שווים - ביום ה-41.

2.
מעלה הגמרא אפשרות ראשונה להסבר: הרישא שהיא דעת "תנא קמא" היא אמנם זהה לדעת חכמים בסיפא אבל כך התכוון "רבי" ללמדנו, ש"סתם משנה" ברישא היא דעת "חכמים" ולכן פוסקים כמותם כי הם רבים נגד דעת יחיד של רבי ישמעאל.

3.
והקושי כאן גלוי לעין כל: הרי גם אם הרישא [דעת "תנא קמא"] לא היתה כתובה במשנה, הרי רואים במשנה שדעת רבי ישמעאל היא דעת יחיד נגד הסיפא, שהיא דעת חכמים – "רבים"!

4.
רש"י מסכת נדה דף ל עמוד ב:

היינו ת"ק - דתנא לעיל ליום מ"א תשב לזכר ולנקבה ולנדה אלמא בריית נקבה ליום מ"א.

וכי תימא רישא - להכי תנא ליה לאשמועינן סתמא דמתניתין כרבנן ונשמע מינה דהלכתא כוותייהו
ולא נהירא לי גירסא ופירושה דה"ל סתם ואח"כ מחלוקת ואין הלכה כסתם

משמע מדברי רש"י - בפירושו הראשון: כוונת הגמרא לומר ש"סתמא" ברישא היא כדעת רבנן בסוף המשנה. ורש"י מקשה: אם כן, נשאר בסופו של דבר "סתם" ברישא ומחלוקת בשני החלקים האחרים, וכל המשנה מוגדרת כ"סתם ואחר כך מחלוקת", והכלל הוא שבמקרה כזה אין הלכה כסתם והיינו צריכים לפסוק כרבי ישמעאל.

4.1
לכן רש"י מפרש באופן אחר:

ונ"ל דהכי גרס וכי תימא למסתמא כרבנן ויחיד ורבים הלכה כרבים פשיטא מהו דתימא כו' והכי פירושה וכי תימא תנא הך סיפא לאשמעינן דסתמא דלעיל סתמא דרבנן היא ויחיד ורבים הלכה כרבים פשיטא דסתמא דרבים היא הואיל וסתמא תנייה רבי ולא אשכחן יחידאה דאמר הכי דנימא פלוני היא.
מהו דתימא כו' - קמשמע לן מדמהדר רבי ושנאה בלשון חכמים שמע מינה דהלכה כסתם ראשון ואף על פי שמחלוקת ר' ישמעאל בצדו.

בפירושו השני רש"י מדגיש נקודה מעניינת: הסיפא נועדה להדגיש שגם הרישא היא "סתם משנה" כי היא דעת רבים, הרי זה ברור שדעת "תנא קמא" תמיד היא דעת רבים מכיון שלא מצינו באף מקום דעת יחיד שחולקת [מלבד רבי ישמעאל – במשנתנו], ועל זה עונה הגמרא: הרישא במשנה היא "סתם משנה" אבל מכיוון שיש דעת רבי ישמעאל הרי שכל שני החלקים במשנה נקראים "מחלוקת" [ואולי הוא מתכון ל"סתם ואחר כך מחלוקת"] ולכן "רבי" כתב את הסיפא בלשון חכמים כדי ללמדנו הלכה כ"סתם הראשון" למרות שיש מחלוקת.

4.2
אבל עדיין קשה: מדוע בכלל "רבי" כתב את הרישא הרי גם בלי הרישא פשוט שהלכה כחכמים נגד רבי ישמעאל

4.3
ואולי כוונת רש"י בפירוש השני היא: אם לא היתה כתובה הסיפא הייתי אומר שאמנם הלכה צריכה להיות כדעת "תנא קמא" [כי תמיד "דעת קמא" היא דעת "רבים"] אבל מכיון שסברת רבי ישמעאל עדיפה היינו פוסקים כרבי ישמעאל, לכן "רבי" כתב את דעת חכמים בסיפא כדי ללמדנו שהלכה כמותם בכל אופן.
למעשה, כאילו הגמרא אומרת ש"רבי" כתב פעמיים את דעת "רבנן" כדי שלא נטעה שלא לפסוק כמותם.

4.4
וראה עוד ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד צח.

4.5
בהרחבה על "סתם משנה" / "תנא קמא" / "חכמים" ראה יד מלאכי כללי התלמוד כלל תרסא.

5.
עיקרון נוסף שנלמד מסוגייתנו: כאשר דעה מסויימת נחשבת כ"מסתברא" [בגלל הוכחה מפסוק וכד'] הרי שהלכה כאותה דעה אפילו נגד הכלל ש"הלכה כרבים"!