סקר
כמה לומדי דף יומי יש בארץ ובעולם להערכתך?
עד 60,000
60,000-90,000
90,000-120,000
מעל 120,000


 

מאת: הרב יהודה קוק
מחבר ספר "נופת צופים"

כשהכה העבד לאדון תחילה אם ג"כ יוצא לחירות

ברכות ה ע"א
 

ר' יעקב בר אידי ור"א בר חנינא ח"א אלו הן יסורין של אהבה כל שאין בו ביטול תורה שנא' אשרי הגבר אשר תיסרנו קה ומתורתך תלמדנו וכו', ר"ח בר אבא א"ר יוחנן אלו ואלו יסורין של אהבה הן וכו', אלא מה ת"ל ומתורתך תלמדינו, אל תיקרי תלמדֶנו אלא תלמדֵינו דבר זה מתורתך תלמדנו ק"ו משן ועין מה שן ועין שהן א' מאבריו של אדם עבד יצא בהן לחירות יסורין שממרקין כל גופו של אדם עאכו"כ וכו' יעו"ש.

ויעוי' בשו"ת "צפנת פענח" ח"א (סימן עב') שנשאל הגאון הרוגוצובר ז"ל אם העבד הכה לבה"ב כל שיניו ואח"כ הכה הבה"ב שן לעבדו אם ג"כ יוצא לחירות, והשיב בזה"ל, עי' בברכות (ה.) ק"ו משן ועין, ומה הק"ו הלא שם קאי על עוונות שאדם חטא, ועל כרחך שגם בכה"ג יוצא בשן ועין, עכ"ל הגר"י ראזין ז"ל אב"ד ור"מ דדווינסק ובעל הצ"פ. והיינו דע"כ שאם באים יסורים על האדם דהוי מחמת עונותיו ואעפ"כ עושים ק"ו מעבד וכו', דע"כ שגם בעבד אפי' אם הוא "התחיל" במריבה אעפ"כ יוצא לחירות כשהכהו אדונו.

אולם צ"ע בזה, דהא איירי שם ביסורין של אהבה, ויעו"ש ברש"י שכ' בזה"ל, יסורין של אהבה, הקב"ה מייסרו בעוה"ז בלא שום עון כדי להרבות שכרו בעוה"ב יותר מכדי זכיותיו, עכ"ל יעו"ש. וא"כ מהו שכ' דקאי ביסורים שבאים על "עוונות" וכו', הא להדיא ברש"י דאינו בא על שום חטא ועוון, וא"כ ליכא ראיה כלל מהכא לענין עבד. די"ל דכ"ז דוקא כשלא חטא אך כשמקבל יסורים על עונותיו ופשעיו אכן ליכא ק"ו מעבד, דאיכא למיפרך דדוקא עבד יוצא לחירות מדלא "התחיל" במריבה ומשא"כ אדם חוטא שהתחיל במריבה בפשעיו אכן לא יוצא "לחירות" ע"י יסוריו, וצ"ע. וביותר צ"ע מדאי' בפ"ה דשבת (נה:) דדנה הגמ' אם יש מיתה בלא חטא ויסורין בלא עון או ליכא מיתה ויסורין בלא חטא, ומסקינן דש"מ יש מיתה בלא חטא ויסורין בלא עון, ותיובתא דר' אמי דאמר דאין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון יעו"ש. וא"כ מהו שרצה להוכיח מהכא לענין עבד, הא קבלת "יסורין" אינו בהכרח כלל שבאים מחמת "עונות" ושהאדם התחיל במריבה, וצע"ג.

ועתה מצאתי ב"חנוכת התורה" בליקוטים על איוב (באות קצא') שכ' בשם רב האי גאון ז"ל שנשאל כנ"ל איך הדין אם העבד הכה את אדונו תחילה וכו', והשיב ממש כש"כ הרוגוצובר דיש לפשוט לזה מהגמ' הכא, דאת"ל דהיכא שהעבד התחיל בתחילה למרוד אינו יוצא בשן ועין, א"כ ק"ו פריכא הוא דהא דאדם התחיל תחילה למרוד בקב"ה אע"כ דגם אם העבד התחיל למרוד ג"כ ה"ה יוצא בשן ועין, עכ"ד רה"ג יעו"ש. אולם צ"ע כנ"ל מדמסקינן שם דיש יסורין בלא עון. וכן יעוי' בחי' החת"ס עה"ת בפ' משפטים עה"פ וכי יכה איש את עבדו וגו' שמביא בשם הריב"ש דמספק"ל כנ"ל, וע"ז כ' החת"ס דיש לפשוט ספק זה מהגמ' הכא דנלמד ק"ו משן ועין וכו' ודבר ידוע שעונינו גרמו שהקב"ה מביא עלינו יסורין ואנו גרמנו לנו לזה ואעפ"כ למדו ק"ו, א"כ מוכח שגם בשן ועין הדין כך שאם העבד התחיל לריב וכו', עכ"ד החת"ס יעו"ש. אולם נעלם ממני כוונתם דלכאו' אינו מוכרח כלל, וודאי לא נעלם מרבותינו הנ"ל ש"ס ערוך, וצ"ע.

אולם י"ל דנהי דפעמים יסורים באים על האדם אף בלא עון מ"מ ע"פ רוב באים הם על האדם מחמת עונותיו ופשעיו וחטאיו, וא"כ י"ל דס"ל לר"ה גאון ולחת"ס ולרוגוצובר דבגמ' איירי אף ביסורים שבאים עכ"ז ואף מזה הק"ו משן ועין, וא"כ זהו שכ' דע"כ דאף כשהתחיל העבד במריבה ה"ה יוצא לחירות, דאל"כ ואינו יוצא לחירות בכה"ג א"כ יש לפרוך דהניחא לגבי יסורים שבאים על האדם "בלא עון" שפיר י"ל ק"ו משן ועין דע"כ דיוצא לחירות ע"י יסורים, אולם מנין לגבי יסורים שבאים על האדם "מחמת חטאיו" שג"כ יוצא עי"ז לחירות הא ע"ז א"א לעשות ק"ו משן ועין, וע"כ דבשן ועין יוצא לחירות אף כשהתחיל העבד לריב וזהו שעושים להאי ק"ו דנהי דלא בהכרח שיסורים באים מחמת עונות וכדמסקי' בגמ' בשבת שם דיש יסורים בלא עון מ"מ פעמים הרבה והיינו ע"פ רוב באים מחמת עונות והוי פשיטא ליה לר"ה גאון ודעימיה דאיירי בגמ' אף לענין יסורים כאלו שבאים מחמת עונות דגם עי"ז אדם יוצא לחירות, ולפי"ז ע"כ דבשן ועין יוצא אף כשהתחיל העבד במריבה, ודו"ק.

אולם הא גופא קשיא מנלן דאף ע"י יסורים שבאים על עוונות אדם יוצא לחירות, דשמא בכה"ג אמרי' "דאיהו דאזיק אנפשיה" ולאו כל כמיניה שיצא עי"ז "לחירות" ורק ביסורים של אהבה דאינם באים מחמת עונות הוא דס"ל לגמ' דיוצא לחירות, וכדפירש"י שם, וה"ט מדהוי ק"ו משן ועין, וא"כ הדרא קו' לדוכתא וצ"ע בזה.

וכן צ"ב בעצם הספק הנ"ל, דמה מקום לומר דאם העבד התחיל במריבה דלא יצא לחירות? הא גזה"כ היא שאדון שהפיל שן עבדו או שהוציא עינו ה"ה יוצא תיכף לחירות ומה בכך שהאדון רק החזיר לעבד תמורתו על שהקדים להוציא לאדונו את עינו ושינו. ויעוי' בפ"ק דקידושין (כד:) דס"ל לרבנן דאפי' אם היה האדון רופא ואמר לו העבד לכחול לו עינו וסמאה, לחתור לו שינו והפילה "שיחק באדון" ויצא לחירות, רשב"ג אומר אינו יוצא לחירות עד שיתכוון "לשחתה" יעו"ש, וכן יעוי' ברמב"ם בפ"ה דעבדים הי"ג שתפס כרבנן שיוצא לחירות ואע"פ שלא נתכוון להזיק מ"מ הרי נתכוון לנגוע באיברי העבד ונסתכן בהן, ואין צ"ל אם היתה עין העבד כואב והיה רבו אומן ועקרה לו שיוצא לחירות, עכ"ד יעו"ש. וה"נ קי"ל בטושו"ע ביור"ד ה' עבדים (סימן רסז' סל"ו) כרבנן דאפי' אם היה רבו רופא וא"ל כחול עיני וכו' יוצא לחירות שהרי כוון לאבד יעו"ש. וא"כ כ"ש וק"ו היכא שנתכוון להשחית ואפי' שהתחיל העבד שיצא לחירות, וא"כ צע"ג לפע"ד בכל דברי רבותינו ר"ה גאון, והריב"ש, והחת"ס, והצפנת פענח.



תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר