טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

 

 

המפלת כמין אפקתא דדיקלא – תמר מצוי

 

"ואמר רב גידל אמר רבי יוחנן: המפלת כמין אפקתא דדיקלא, אמו טהורה" (נידה, כד ע"א).

פירוש: אמר רב גידל אמר רבי יוחנן: המפלת דבר שמראהו כמין אפקתא דדיקלא [מוצאי הדקל, החלק המפוצל שבו] - אמו טהורה" (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
 

שם עברי: תמר מצוי שם באנגלית: Date Palm שם מדעי: Phoenix dactylifera


נושא מרכזי: מה המיוחד במבנה הדקל?

 

לריכוז המאמרים שנכתבו על התמר המצוי הקש/י כאן.

בהמשך לסוגיות הדנות במעמדם של טיפוסי נפלים שונים לענין טומאת יולדת מתאר רבי יוחנן צורת נפל שאינה נחשבת ילוד. הכוונה לנפל שכל גפיו מרוכזים בחלקו העליון בסמוך לראש בדומה למבנה דקל. מפרש רש"י: "כמין אפקתא דדיקלא - שהדקל למטה יחיד ומתפצל מלמעלה כך היו ידיו ורגליו על כתפו ומלמטה הוא בלא צורה". "אפקתא" היא "הוצאה" והכוונה לכך שהדקל מוציא עלים ופירות רק בצמרתו. מבנה אופייני וייחודי זה של הדקל קשור לאנטומיה של החד-פסיגיים שהדקל נמנה עליהם ולמיקום ה"קור" שממנו מתפתחים עלי ופירות הדקל.

הקור (בארמית "קורא") הוא רקמה של תאים עובריים (לא ממויינים) הממוקמת בלבו של קודקוד גזע הדקל. רקמה זו מקבילה לניצן  הקודקודי הקיים בכל הצמחים. התאים המתחלקים בקור מתמיינים תוך כדי גידול הדקל כלפי מעלה והופכים לעלים ומכבדות פרחים. בגלל מיקומו של הקור בראש הדקל מחד גיסא, והעדרה של רקמה יוצרת תאים באזורים אחרים של הדקל מאידך גיסא, הוא גדל רק בצמרת. העלים ומכבדות הפרחים מרוכזים בצמרת בלבד ואין הוא מתעבה או מגדל ענפים צדדיים. למעשה הקור מכיל בתוכו בצורה עוברית את הגזע והעלים שהתמר עשוי לייצר כל חייו. הסרת הקור גורמת למוות העץ משום שאין לו יותר תאים עובריים יוצרי רקמות חיות. המבנה האנטומי של הדקל אינו מאפשר תיקון של פגיעות בגזע ואינו מאפשר לבצע הרכבות.

למבנה ייחודי זה של הדקל יש כמה השלכות בש"ס ובחלקן עסקנו במאמרים קודמים. אחת הדוגמאות מובאת בגמרא בבבא בתרא (סט ע"ב): "אמר רב: כל שעולין לו בחבל הוי שיור, כל שאין עולין לו בחבל לא הוי שיור, ודייני גולה אמרי: כל שהעול כובשו לא הוי שיור, כל שאין העול כובשו הוי שיור ולא פליגי: הא בדיקלי, הא באילני". מפרש שם הרשב"ם:

"כל שעולין לו בחבל - ללקט פירותיו חשיב אילן, ובדקל מיירי כדמפרש לקמיה, שגבוה הרבה ופירותיו בראשו. הא באילני - שהעול כובשו דשיעור דעליית חבל לא שייך בהו דבלא חבל עולין בכל שאר אילנות על ידי ענפים המתפצלים לכל צד ושיעורא דכבישת עול נמי איכא למימר דלא שייך בדיקלי דאפילו היכא דכביש ליה עול חשיב הוא אם עולין לו בחבל".

הגמרא מחלקת בין עצים רגילים בעלי מבנה מסועף המאפשר טיפוס לבין הדקל החסר הסתעפויות שלא ניתן לטפס עליו ללא שימוש בחבל.
 

הרחבה

הדקל על חלקיו השונים מוזכר רבות בש"ס וכבר עסקנו בכמה נושאים הקשורים אליו (חרותא, כפנייתא, שלופפי). בניגוד לתאורים הקודמים העוסקים בחלקים הגלויים לעין כמו העלים, המכבדים והפירות הרי שלהלן נעסוק במבנה האנטומי של הגבעול המקרין לאופן התפתחות הגזע והענפים. הדקל נכלל במחלקת החד-פסיגיים ולכן גזע העץ חסר את הקמביום המאפיין את הדו-פסיגיים והאחראי להתעבות הגזע. בדו-פסיגיים צרורות הצינורות (צינורות העצה והשיפה יחד עם רקמת הקמביום) מאורגנים בצרורות לאורך הגבעול ומסודרים באופן אופייני כפי שניתן לראות בחתך רוחב  (ראה בשרטוט).
 

 

תוך כדי התפתחות הגבעול והתפתחות הצרורות הם מתקרבים זה לזה עד כדי יצירת טבעת קמביום בהיקף הגבעול. טבעת קמביום זו היא האחראית, כאמור, להתעבות הגזע. בחד פסיגיים הצרורות מפוזרים בכל שטח החתך ולכן לא נוצרת טבעת קמביום. בגלל העדר הקמביום אין לדקל טבעות צמיחה ולא ניתן לקבוע את גילו על פי חתך הגזע. מסיבה זו כמעט אין בחד פסיגיים עצים אלא רק צמחים עשבוניים (דגניים, שושניים, אירוסיים וכו'). הדקליים הם אחת מהדוגמאות הבודדות לעצים חד-פסיגיים. הם משלימים את שלב התעבות הגזע לפני שהם מתארכים ומנקודה זו קוטרם לא גדל יותר והם נשארים בעלי גזע דק יחסית. מהרגע שהגזע הגיע לרוחבו המקסימלי לא נוצרים יותר צרורות צינורות ועליהן לשרוד עד סוף חייו של הדקל. 

הדקל גדל לגובה על ידי התחלקות תאי הניצן הקודקודי שהוא החלק החי בעל התאים העובריים, המתמיינים לעלים ופרחים. הניצן הקודקודי נמצא בצמרת העץ ונקרא בלשון חז"ל "קור". חלק זה ראוי לאכילה אך אכילתו גורמת, כמובן, למות הדקל משום שחלוקת התאים נעצרת. בניגוד לרוב החד-פסיגיים גם היקף גזע הדקל עשוי לגדול בעזרת תוספת של תאי פרנכימה (תאי ליבת הגבעול) ותוספת של צרורות צינורות. גידול ראשוני זה מתאפשר הודות לאיזור של תאי נבט מתחלקים הנקרא "ניצן ההתעבות הראשוני" והוא מקיף את הניצן הקודקודי בקצה הגבעול. 

בחד-פסיגיים עציים איזור זה מתפשט מטה להיקף הגבעול ושם הוא נקרא "ניצן ההתעבות השניוני". ניצנים אלו אחראים להוספת צרורות הצינורות החדשים תוך כדי הגידול בקוטר הגבעול. צרורות הצינורות המפוזרים בחתך הרוחב בגזע הדקל מעניקים לו מראה נקבובי מאד הניכר אפילו בעצים מאובנים. 
 

מטע תמרים – שדה אליהו		דקל ושינגטוניה – ניתן לראות את היחס בין עובי הגזע הדק לגובה העץ

 

 

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   

תגובות

הוספת תגובה

שם:

כותרת:

תוכן התגובה:

דוא"ל: (לא יפורסם באתר)

ברצוני לקבל עדכונים על תגובות חדשות למאמר זה.

*כמה זה שתים ועוד שתים? (לצורך זיהוי אנושי)