מאת: הרב יהודה קוק
מחבר ספר "נופת צופים"

אם עור ושער המת אסורים בהנאה

נידה נה ע"א
 

אמר עולא דבר תורה עור אדם טהור, ומ"ט אמרו טמא, גזירה שמא יעשה אדם עורות אביו ואמו שטיחין לחמור [מרדעת לחמור, רש"י]. וכ"ה בחולין (קכב.), ופירש"י וז"ל, ד"ת עור האדם טהור, דלאו "בשר" הוא ולא הוי בכלל "מת". שטיחין, למטה ולקתדרא לישב עליהן, ששוטחין עור ע"ג מטה במקום חבלים, עכ"ל ע"ש.

[ועד"ז בפ"ק דקידושין (ה.) "דבר תורה" ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה שנאמר וכהן וגו', ומ"ט אמרו אינה אוכלת, "גזירה שמא" ימזגו לה כוס וכו' ע"ש].
 

[א]

ויעוי' בתוס' שכ' וז"ל, שמא יעשה שטיחין, וא"ת והלא מת אסור בהנאה דגמרינן שם שם מעגלה ערופה, וי"ל דטומאה חמירא להו טפי, וכבפ"ב דיומא (כג.) ללמדך וכו'. ועוד נראה, דעור אינו בכלל "בשר" ליאסר בהנאה, דהא "עגלה ערופה" נמי לא נפקא אלא מדכתיב בה "כפרה" כקדשים ועור קדשים מותרים בהנאה לאחר זריקה וכו', עכ"ל יעו"ש.

והיינו דבתי' א' ס"ל דאכן עור המת אסור בהנאה ואפ"ה גזרו חז"ל שיהיה "טמא", דבזמנם עניני "טומאה וטהרה" היה חמור אצל בנ"א יותר מ"איסורים". אך בתי' ב' ס"ל דאכן מותר בהנאה, ודומיא ד"עור" קדשים.

וכן יעוי' בתוס' הרא"ש הכא דס"ל כתי' א' ע"ש. וכן יעוי' בתוס' בחולין שם דס"ל כנ"ל דאסור בהנאה יעו"ש. וכ"כ תוס' בספ"ו דסנהדרין (מח.) ד"ה משמשין וכו' כנ"ל דאסור בהנאה ע"ש. וכן יעוי' בחידושי הר"ן הכא ובחולין שם דס"ל דאסור בהנאה ע"ש. וכ"כ הרשב"א הכא, ובחולין שם, ובשו"ת ח"א (סימן שסה) כנ"ל. וכ"כ המאירי הכא בד"ה אף העור וכו' יעו"ש. וכ"כ הרמב"ן בחולין שם בפשיטות דעור האדם אסור בהנאה כמת ואעפ"כ גזרו ע"ז משום שיש שאין חוששין "לאיסורין" וחוששין "לטומאתן" כדי שלא יתרחקו מהם בנ"א, ע"ש. אולם מאידך יעוי' בתוס' בזבחים (עא:) ד"ה בטריפה וכו' בסופו דס"ל בפשיטות דמותר בהנאה ע"ש, וכדס"ל לתוס' הכא בתי' ב'.

והיינו דנחלקו אם מדמים "מת" לקדשים לכל דבר או לא, דתי' א' ס"ל דלא מדמים לגמרי, דאע"פ דבקדשים העור מותר בהנאה אפ"ה במת שאני דאסור בהנאה, דאכתי הוי חלק מגוף המת. ומאידך תי' ב' ס"ל דמדנלמד מקדשים ע"כ דה"ה לענינינו, ומדעור קדשים מותר בהנאה ואין בו "מעילה", ה"נ במת לית ביה "איסור הנאה", ודו"ק.
 

[ב]

והנה יעוי' בספ"ק דערכין (ז.) במשנה דתנן האשה שנהרגה נהנין בשערה, ובגמ' בע"ב מקשינן ואמאי נהנין הא "איסורי הנאה נינהו", אמר רב בפאה נכרית קמיירי דמותר בהנאה, אך שערה ממש אכן אסור בהנאה. ור' נחמן בר יצחק אמר לעולם בשערה ממש קמיירי ואפ"ה מותר בהנאה, דהא "מיתתה אוסרתה" ושיער לאו בר מיתה הוא שאין עשוי "להשתנות" מחמת מיתה ולכן לא נאסר בהנאה ע"י "המיתה", ורק גופה ממש שמשתנה מחמת מיתה נאסר בהנאה יעו"ש, וברש"י דביאר דבהא פליגי רב ורנב"י אם "שער המת" נאסר בהנאה כ"גוף המת" או לא. וכן יעו"ש ברבינו גרשום, ובשיטמ"ק (אות ג) דס"ל ג"כ כנ"ל. וכן יעוי' ברמב"ן ובחידושי הר"ן בחולין שם דס"ל כנ"ל, דכ' דבספ"ק דערכין נחלקו בגמ' אם שער המת מותר בהנאה או אסור יעו"ש. והוא כש"נ.

וא"כ י"ל דזהו יסוד פלוגתתן בתוס', דמאן דס"ל ד"עור" המת אסור בהנאה, ס"ל כוותיה דרב ד"שיער" המת נאסר בהנאה, וא"כ ס"ל דהוי ק"ו לעור המת, דאם "שיער" שאין משתנה מחמת מיתה, ועומד "להיגזז", ואין כולו "מחובר" לגוף ואעפ"כ נאסר בהנאה, א"כ כ"ש וק"ו לעור המת דמשתנה ע"י המיתה, ואינו עומד להיגזז, וכולו מחובר לגוף דנחשב חלק מגוף המת ויאסר בהנאה. ומאידך מאן דס"ל דהעור לא נאסר בהנאה [ודומיא דקדשים], ס"ל כוותיה דר' נחמן ב"י דשיער מותר בהנאה, וא"כ ליכא לק"ו הנ"ל משיער לעור, וא"כ שפיר י"ל דדינו דומיא ד"עור קדשים" דעורו מותר בהנאה דע"כ דה"ה לעור המת. אולם אי הוי ס"ל כוותיה דרב דשיער אסור, ע"כ דא"א להקישו לעור קדשים ל"קולא" מחמת ה"קל וחומר" משיער "לחומרא", והבן בס"ד.
 

[ג]

וכן יעוי' בתוס' בפ"ק דב"ק (י.) ד"ה שהשור וכו' שכ' בפשיטות "דשער המת מותר בהנאה", וכבספ"ק דערכין (ז:) וכו', עכ"ד יעו"ש. והיינו דס"ל בדעת ר' נחמן בר יצחק דשער מותר, וס"ל דקי"ל כוותיה ודלא כרב דס"ל דאסור בהנאה, ודו"ק. וה"נ ס"ל לרמב"ם באבל (פי"ד הכ"א) כוותיה, שכ' וז"ל, המת אסור בהנאה כולו, חוץ משערו שהוא מותר בהנאה מפני שאינו גופו וכו', עכ"ל. והיינו דס"ל כוותיה דתוס' דהוי "פלוגתא" דאמוראי וקי"ל כוותיה דרנב"י לקולא, וברור. וי"ל דהיינו טעמא מדהוי רנב"י "בתרא" שהיה "תלמידו" דרב וקי"ל כבתרא, ועוד י"ל מדסתמה הגמ' כוותיה, משמע דס"ל דהכי עיקר, ודוק.
 

[ד]

אמנם יעו"ש בכס"מ שכ' וז"ל, ומ"ש חוץ משערו, "איני יודע מנין לו", דהא בספ"ק דערכין אמרי' דאסור. ודוחק לומר דמיירי ב"פאה נכרית" דתלי בסירתא דמשמע בגמ' דשרי, דא"כ הו"ל לרמב"ם לפרש, וצ"ע, עכ"ד מרן הב"י בכס"מ יעו"ש. אולם לפע"ד ל"ק כלום, דפשוט י"ל דס"ל לרמב"ם כוותיה דרש"י, ורבינו גרשום, והשיטמ"ק, והרמב"ן, והר"ן, והתוס' בב"ק, דהוי פלוגתא בגמ' אם שער אסור או מותר, וס"ל בזה לקולא כרנב"י, וכדס"ל לתוס' הנ"ל, וה"ט כש"נ בס"ד. וא"כ הרמב"ם אתי שפיר. וצע"ג בכס"מ.

וכן יעו"ש בלח"מ שכתב ג"כ ככל הדברים הללו ביישוב דברי הרמב"ם, וכן הביא לדברי הרמב"ם בסנהדרין (פי"ב ה"ד) שכ' דכל אשה שתהרג "מותר ליהנות בשערה", וסתם ולא כ' דמיירי דוקא ב"פאה נכרית" כדס"ל לרב, [וכן "סתם" ולא כתב דדוקא "בחייה" מותר, וכש"כ באמת "בטור"] וע"כ ש"מ דס"ל כרנב"י דאף "שער" ממש מותר בהנאה, עכ"ד הלח"מ. והוא כש"נ בס"ד.