הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

ביאור הביטוי: "תניתוה"

נידה כב ע"ב

בעא מיניה ר' יוסי ברבי חנינא מרבי אלעזר: דם יבש מהו? +ויקרא ט"ו+ כי יזוב זוב דמה אמר רחמנא - עד דמידב דייב ליה, לח - אין, יבש - לא, או דלמא: האי כי יזוב זוב דמה - אורחא דמילתא היא, ולעולם אפילו יבש נמי?
א"ל: תניתוה, דם הנדה ובשר המת - מטמאין לחים ויבשים.
אמר ליה: לח ונעשה יבש לא קא מיבעיא לי, כי מיבעיא לי - יבש מעיקרא.
הא נמי תניתוה: המפלת כמין קליפה, כמין שערה, כמין עפר, כמין יבחושין אדומין - תטיל למים,

1.
בדרך כלל כשפושטים בעיה ממקור במשנה או מברייתא הגמרא משתמשת בביטוי "תא שמע". כאן הביטוי הוא "תניתוה" [שנינו במשנה או יותר מדוייק "שניתם במשנה"]. מדוע השוני בלשון?

2.
ייתכן שמדובר בטענה שהמשנה המובאת בודאי היתה ידועה לאותו אמורא שהציג את הבעיה [ואולי הוא עצמו פרש או הסתמך במקום אחר על אותה משנה], ואולי הכוונה היא למקור [משנה] שמתייחס מפורשות לבעיה שהציג האמורא ופתר אותה. ולכן, כאילו יש בביטוי זה כוונה ללמדנו שיש קושי על האמורא: מדוע הוא התלבט בבעיה כאשר הוא עצמו יודע את פתרונה מאותה משנה במקום אחר.