ריפרוף מהיר על הדף / ארנון סגל

נידה דף י

מדור שבועי המתפרסם בימי חמישי בעיתון "מקור ראשון"

היא כבר לא ממש תינוקת, ובכל זאת המבוגרים וגם הגמרא ממשיכים להתייחס אליה ככזאת * אולי זה מכיוון שעוד לא הגיע זמנה לראות כל מיני דברים, ובכל זאת היא לא התאפקה, הציצה וראתה מה שראתה * המון דם נשפך בדף הזה. נוזל, מטפטף, דולף, משפריץ ואפילו שוטף כנהר. האם התינוקת הקטנה תצליח להתגבר על הזרם הגואה? * מיטב חכמינו התגייס לסייע

דפֵּנו זה עסוק מאוד בענייני תינוקת שלא הגיע עדיין זמנה לראות דם היוצא מגופה מדי חודש ככל הנשים. טוב, היא באמת לא תינוקת, אבל היא פשוט, איך לומר? צעירה מדי. משראתה דם בפעם הראשונה בטרם עת, מוענקות לה שלוש הזדמנויות לחזור בה, אבל אם היא לא תיקנה את דרכיה, אין מנוס מלהחיל טומאה רטרואקטיבית על כל חפץ שהתעסקה עימו קודם לכן, עד לנקודת הזמן האחרונה בו היתה טהורה בוודאות. לפני פרוץ הדימום היא היתה בסך הכל תינוקת ככל התינוקות ש'דיין שעתן', כלומר שהן טמאות רק מהרגע בו גילו את הדם בגופן, ואפילו לא רגע אחד קודם. אבל כעת כבר מאוחר מדי.

רגע, לא לגמרי מאוחר. לפתע מתברר שאחר כך החליטה התינוקת שלנו להאט את קצב התבגרותה, ואפילו עברו עליה שלש עונות תמימות נוספות מבלי שראתה אפילו טיפת דם מסכנה (כאן המקום להעיר שבאקלים ששרר בימי התלמוד היו כנראה הרבה יותר מארבע עונות בשנה, מפני שעונה במסכתנו פירושה פשוט – שלושים יום. שלוש עונות – תשעים יום). ובכן, לאחר תשעים יום של בצורת דמים כזאת, ולמרות שביום ה-91 דווקא התקבלה ממנה התראת צבע אדום, שבה התינוקת שלנו ברגרסיה לתקופת הילדות המוקדמת, ושוב דיה שעתה ככל עמיתותיה לגן המשחקים ברחוב.

לאחר מכן חלפו עליה תשעים יום נוספים בטרם דיממה פעם נוספת (איך חלפו מהר כל כך עוד שלוש עונות!), ועדיין דיה שעתה. אבל כעת חלה תפנית מסעירה בעלילה, שימו לב: אם לאחר תשעים ימי יובש נוספים לא תצליח לעצור בעד טיפות הדם מלצאת, היא חוזרת באחת להחשב כמבוגרת, מכיוון שדימומה האיטי אמנם, שוב סדיר (90-90-90). ממילא הוא ענה בשמה והכריז שהיא כבר ממש לא תינוקת, גם אם עדיין ניכרים בה שרידי אופי ילדותי מסויימים (בובות, ניירות מכתבים וכדומה).

לצד אלו יש לציין כמובן, שתינוקת שכבר הגיע זמנה לראות דם (מבלי שתתעלף), רק בפעם הראשונה 'דיה שעתה'. בפעמים הבאות היא תטמא רטרואקטיבית את כל הבגדים, הכלים, הסיכות, התקליטורים, מברשות השיער והאייפונים שהתעסקה בהם בכ"ד השעות האחרונות (למעט אם בתוך זמן זה בדקה ווידאה שהיא עדיין טהורה).

כעת העניינים מעט מסתבכים, החזיקו ראש. הגמרא תוהה מה קורה אם הזאטוטה שלפנינו חמדה לצון, ולאחר שדיממה לה סדירות שלוש פעמים בדילוגי 30 יום (על אף שכאמור זה ממש לא הזמן לנהוג כך, שהרי לא הגיע זמנה, וראוי אפילו לנזוף בה על כך), דילגה פתאום ברצף על תשעים ימים תמימים מבלי שחוותה אפילו אדמומיות קלה, ולאחריהם חזרה לדלג בפער של שלושים יום כאילו לא קרה דבר. מה יהיה גזר דינה במקרה כזה? אה?

ובכן, קודם כל מומלץ לה לשבת בנחת ולא להתרגש. לנשום עמוק ולנתח את המצב לאשורו. ולהכרעת הדין: בפעם הראשונה והשניה שבהם חזרה לדילוגי השלושים שלה עדיין דיה שעתה, אך בשלישית היא כבר לא תזכה לחנינה נוספת, ותטמא כמבוגרת לכל דבר, כלומר גם רטרואקטיבית.

ואם בנקודת היציאה השניה (אחרי סידרת 90-90-30-30-30, להזכירכם) חזרה לראות דם מדי שלושים יום בדיוק כמו שעון וכמו סרגל? הפעם הזאת בלבד נוותר לה, ועדיין 'דיה שעתה', אך בפעם הבאה שתדלג שלושים בלבד, אנו מזהירים את הפספוסה כבר מעכשיו שהיא תטמא גם למפרע.

שונה המשניות האישי של רבי אלעזר החליט באותו בוקר להציג בפני החכם ברייתא חדשה שטרם הכיר: "מעוברת ומניקה שעברו עליה שלוש עונות דיה שעתה". ואולם הרבי, במקום לרוות נחת, התעצבן וגער בשונה [הוא התקשה לקבל את השונה כפי שהוא]: "עליך לשפר את העברית הקלוקלת שלך. אם אתה פותח משפט בלשון רבים, אל תעבור באמצע ללשון יחיד. לא עברת בגרות בלשון?". בלע השונה את לשונו, וגם הגמרא הסתייגה מהסגנון התוקפני, וציינה שייתכן שנוסח הברייתא שהשונה טרח עליו כה קשה, דווקא כן מדוייק, וכוונתו למעוברת שהיא במקרה גם מניקה. בדרך אגב גם משמיעה בכך הברייתא שתשעים יום של אי ראיית דם שחלקם חלו בימי ההריון וחלקם בימי ההנקה, מצטרפים להחשיבה כמסולקת דמים (אין צורך להעלב מהכינוי. זה בסך הכל מצב סימפטי), וגם היא איננה טמאה רטרואקטיבית. כמה יפה ונאה לסיים באמירה חיובית זו.