סקר
באיזה סבב של "דף יומי" אתה?
ראשון
שני
שלישי
רביעי ומעלה


 

הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

ביאור הביטויים: "תניא כוותיה"; "שמיע ליה"

נידה ו ע"א


והא כי אתא אבימי מבי חוזאי, אתא ואייתי מתניתא בידיה: מעת לעת שבנדה - משכבה ומושבה כמגעה. מאי לאו: מה מגעה לא מטמא אדם - אף משכבה לא מטמא אדם! אמר רבא: ותסברא? קל וחומר הוא, ומה לי חרס המוקף צמיד פתיל, הניצול באוהל המת - אינו ניצול במעת לעת שבנדה; משכבות ומושבות, שאינן ניצולין באהל המת - אינו דין שאין ניצולין במעת לעת שבנדה? והא אבימי מבי חוזאי מתניתא קאמר! אימא: משכבה ומושבה -
כמגע עצמה, מה מגע עצמה - מטמא אדם לטמא בגדים, אף משכבה ומושבה - מטמא אדם לטמא בגדים.

תניא כוותיה דרבא: הרואה דם - מטמאה מעת לעת, ומה היא מטמאה - משכבות ומושבות, אוכלין ומשקין, וכלי חרס המוקף צמיד פתיל, ואינה מקולקלת למנינה, ואינה מטמאה את בועלה למפרע, ר' עקיבא אומר: מטמא את בועלה. ואינה מונה אלא משעה שראתה. הרואה כתם מטמאה למפרע, ומה היא מטמאה - אוכלין ומשקין, משכבות ומושבות, וכלי חרס המוקף צמיד פתיל, ומקולקלת למנינה, ומטמאה את בועלה, ואינה מונה אלא משעה שראתה. וזה וזה תולין, לא אוכלין ולא שורפין.
ורבא, אי שמיע ליה מתניתא -
לימא מתניתא! ואי לא שמיע ליה מתניתא - קל וחומר מנא ליה?
לעולם שמיע ליה מתניתא, ואי ממתניתא הוה אמינא: או אדם או בגדים, אבל אדם ובגדים - לא, משום הכי קאמר ק"ו.

הגמרא מביאה ברייתא כראיה לדברי רבא.

ערוך לנר מסכת נדה דף ו עמוד א:

בגמרא תניא כוותי' דרבא. מה דנקט כרבא ולא כזעירי דהוא מרא דשמעתתא משום דרצה להוכיח ולהביא ראי' מהך ברייתא גם להא דקאמר רבא דכלי חרס אינו ניצל במעת לעת דמייתי רבא כדיליף ק"ו ולכן נקט כרבא:

ה"ערוך לנר" שואל: הרי רבא "רק" הביא הוכחה למה שאמר האמורא "זעירי" [בעמוד הקודם], ולכן ההוכחה "תניא כוותיה"] היתה צריכה להיאמר לטובת "זעירי". ועונה ה"ערוך לנר" שההוכחה היא גם לתוספת הדין של רבא על פני מה שאמר "זעירי".

האמורא זעירי חי בדור שני-שלישי והיה חברו של "רב", ותלמידו של רבי יוחנן, תלמידו היה רב חסדא. כלומר, זערי חי דור אחד או שנים לפני האמרוא "רבא".

"תניא כוותיה" - "תניא נמי הכי"

יש פרשנים שאומרים ש"תניא נמי הכי" אין פירושו כ"תניא כוותיה". "תניא כוותיה" - כשיטתו ממש, ו"תניא נמי הכי" - כמו שאמר זה גם זו אמרה אך אין זה מוכח.

בסוגייתנו הביטוי הפותח הוא "תניא כוותיה דרבא...", כלומר ברייתא שמוכח שסוברת כדברי רבא.

כמה הערות ביחס לביטוי "תניא כוותיה":

א.
חשוב להדגיש שהגמרות בש"ס מביאות ברייתות להוכחת דברי אמוראים ["תניא כוותיה דרבא"] גם כאשר לא מדובר בדין עצמי שאומר האמורא [רבא] אלא מדובר בהסבר שהוא מסביר חכם אחר [למשל, כשמסביר תנא במשנה].

ב.
"תניא כוותיה..." מתאים כאשר לפני כן יש מחלוקת אמוראים. בסוגייתנו יש כעין מחלוקת. רבא הסביר את דברי זעירי באופן שונה מדברי "אבימי", שהביא ברייתא ואחר כך רבא "מדייק" באותה ברייתא באופן שלא תסתור את דברי הסברו בדברי זעירי. ועל זה הגמרא אומרת "תניא כוותיה...". המיוחד בסוגייתנו שלא מדובר ממש במחלוקת, וזה החידוש שגם במקרה כזה ראוי השימוש בביטוי הנ"ל.

ג.
הביטוי "תניא כוותיה" – משמע שעורך הש"ס פוסק כך להלכה. [ הליכות עולם, סוף שער ה]

[הערה יסודית: אני בכוונה מסביר את המושגים רק לאור המקורות ה"קלאסיים", ולא לפי הגישה ה"מחקרית" - "דור דור ודורשיו", ועוד - שעוסקת בעניין זה ובדומיו בהרחבה מבחינת השתלשלות המסורת של דברי התנאים והאמוראים]

ד.
כשיש מחלוקת אמוראים הגמרא יכולה להקשות על אחד האמוראים במקום לומר "תניא כוותיה" לטובת האמורא החולק. רבי יוסף קארו בכללי הגמרא מסביר שכאשר אין זו ממש קושיה על אמורא אחד מבעלי המחלוקת אזי אומרים "תניא כוותיה" לטובת החולק, ולא אומרים "מיתיבי" לאותו אמורא.

הביטוי "תניא נמי הכי" הוא ביטוי דומה לנ"ל, והרבה עסקו בכך הפרשנים, להבחין בין שני המושגים.

יש אומרים שהשימוש במושג "תניא נמי הכי" – כאשר דברי האמורא ודברי הברייתא ממש זהים.
ויש אומרים שמשתמשים בביטוי הזה כאשר מדובר באמורא אחד שלטובתו מביאים את הברייתא ואין מדובר במחלוקת אמוראים.

ונראה לי לומר: לפי הערתי בסעיף ב יש תשובה אחרת לשאלת ה"ערוך לנר" [לעיל]: ה"תניא כוותיה" הוא לטובת רבא ולא טובת זעירי כי רבא הוא זה שיישב את הברייתא "ההפוכה" שנראית כחולקת על זעירי.

בהמשך הסוגיה הגמרא שואלת:

ורבא, אי שמיע ליה מתניתא - לימא מתניתא! ואי לא שמיע ליה מתניתא - קל וחומר מנא ליה?

מבנה כזה של סוגיה הוא יחידאי בש"ס !!!
נחלק את שאלת הגמרא לשני חלקים:
חלק א: אם רבא הכיר את הברייתא שהובאה כסיוע לדבריו הרי היה יוכל הוא עצמו לומר את הברייתא [שלמעשה סוברת כמותו].

על שאלה זו של הגמרא [לכאורה!] ניתן להקשות: הרי בכל המופעים של ביטוי זה [כ- 250 פעמים בש"ס] הגמרא היתה יכולה להקשות – כבסוגייתנו – "לימא מתניתא" !

אלא יש לומר שלא זו הכוונה בסוגייתנו. אלא הכוונה היא: אם רבא למד את דינו – כפי שהסיק את הקל וחומר בדבריו – מהברייתא הזאת הרי שהיה צריך ליידע אותנו על כך, ועכשיו מובן החלק השני של שאלת הגמרא: ואם רבא לא הכיר את הברייתא הזאת אז מניין בכלל למד את דינו שיש בו "קל וחומר" [הרי אין כאן סברא שאדם אומר מעצמו].

בכל זאת מדוע באמת הגמרא לא שואלת על כל מקרה שמופיע בש"ס "תניא כוותיה" - מדוע האמורא עצמו לא מביא את ההוכחה מהברייתא?

אפשר לומר 2 תשובות:

1. האמורא באמת לא הכיר את הברייתא. לכן באמת לא מופיע בש"ס "תנן כוותיה" – כלומר, הוכחה ממשנה - כי אמוראים הכירו היטב את המשניות.

2. ["חידוש"] באמת האמורא הוא זה שהביא את הברייתא שמובאת אחרי הביטוי "תניא כוותיה", אלא שהביטוי הזה נועד להודיענו שכך מכריע "עורך הגמרא", או לפחות [כשיש "תניא כוותיה" לשני אמוראים חלוקים], עורך הסוגיה הנוכחית !!!

יש כמה ביטויים שמקשרים ביו אמוראים לתנאים:
"תניא כוותיה"
"תניא נמי הכי"
"לימא כתנאי"
"תנאי היא"
ועוד...



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר