שיעורים בהגדות חז"ל / הרב חנוך גבהרד

מתוך הספר: שיעורים בהגדות חז"ל
נידה ט ע"ב

דָּם נֶעְכָּר וְנַעֲשֶׂה חָלָב

בְּמַעֲרֶכֶת יַצְרָנִית לֹא יְכוֹלִים לִהְיוֹת עֳדָפִים מְיֻתָּרִים, הַקָּבָּ"ה יָצַר אֶת הַגּוּף הָאֱנוֹשִׁי שֶׁיַּשְׂכִּיל לְתַעֵל כָּל טִפַּת אֶנֶרְגִיָּה אֶל יְעוּדָהּ. עִם תְּחִלַּת הֵרָיוֹן מַתְחִיל דַּם הַנִּדָּה לַעֲבֹר לְפַסֵּי יִצּוּר שֶׁל עֻבָּר וְתִינוֹק. מֵאָז הַהֵרָיוֹן, הֲכָנַת הָהָרָה לָאִמָּהוּת מְסַלֶּקֶת מִמֶּנָּה כָּל דָּם מְיֻתָּר וּמְשַׁחְרֶרֶת אוֹתָהּ מִטֻּמְאָה, וּנְגִיעָתָהּ מֵעַתָּה בְּדָבָר טָהוֹר אֵינָהּ מְעוֹרֶרֶת חֲשַׁשׁ טֻמְאָה, גַּם לֹא בְּתוֹךְ יְמֵי הַחֹדֶשׁ שֶׁהָיְתָה רְגִילָה לִהְיוֹת טְמֵאָה, מִפְּנֵי שֶׁאֶת יְצִירַת אָדָם – צֶלֶם אֱלֹקִים, אִפְשֵׁר הַקָּבָּ"ה לַעֲשׂוֹת בְּטָהֳרָה מֻחְלֶטֶת.

צְמִיחַת הַתִּינוֹק דּוֹרֶשֶׁת מַשְׁאַבִּים מְרֻבִּים, וְאַחַר הַלֵּידָה, גּוּף הָאֵם מְיַצֵּר חָלָב וּמַמְשִׁיךְ בְּמַסְלוּל הַטָּהֳרָה וְהַהִתְעַסְּקוּת בִּבְנִיָּה שֶׁהֵחֵלָה בִּזְמַן יְצִירַת הָעֻבָּר, עַל כֵּן מְנִיקָה אַף הִיא מְסֻלֶּקֶת דָּמִים. אֵצֶל הַמְנִיקָה, דַּם הַנִּדָּה מְאַבֵּד אֶת הַגָּוָן הָאַרְגְּמָנִי הַכֵּהֶה, מִתְבַּהֵר נֶעְכָּר, נִהְיֶה מְטֻשְׁטָשׁ וּמְאַבֵּד אֶת הַצֶּבַע גּוֹרֵם הַטֻּמְאָה, מִתְבַּהֵר עוֹד וְהוֹפֵךְ לָבָן – סֵמֶל הַטָּהֳרָה, וְנַעֲשָׂה חָלָב. עַל כֵּן מְנִיקָה אֵינָהּ צְרִיכָה לַחֲשֹׁשׁ לְדַם נִדָּה, כִּי מַה שֶּׁאָמוּר הָיָה לִהְיוֹת דַּם נִדָּה, מְאַבֵּד אֶת הַשֵּׁם 'דָּם', וּמִמֶּנּוּ מִתְהַוֶּה הֶחָלָב, וּמַה שֶּׁהָיָה "דַּם הַנֶּפֶשׁ" שֶׁל הָאֵם, הוֹפֵךְ אַבְנֵי-בִּנְיָן לְהִתְפַּתְּחוּת הַיּוֹנֵק, זֶה מֵעֵין הֶמְשֵׁךְ הַהֵרָיוֹן, וּכְמוֹ שֶׁמְּעֻבֶּרֶת מְסֻלֶּקֶת דָּמִים, בִּגְלַל שֶׁהַדָּם עוֹבֵר אֶל הָעֻבָּר, מַמְשִׁיךְ עַתָּה הַגּוּף לְיַצֵּר חָלָב מֵאוֹתוֹ דָּם, וּלְהָזִין אֶת הָעֻבָּר אַחַר שֶׁיָּצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם.
 

מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא

מַה טַּעֲמוֹ שֶׁל רַבִּי מֵאִיר? הָאוֹמֵר: "דָּם נֶעְכָּר וְנַעֲשֶׂה חָלָב", וּמִנַּיִן לוֹ דָּבָר זֶה? כַּכָּתוּב בֵּין דִּבְרֵי הַהִתְפַּעֲלוּת שֶׁל אִיּוֹב עַל מַעֲשֵׂי ה' בָּעוֹלָם, הוּא אוֹמֵר שֶׁבַח זֶה: "מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא? – [הַאִם] לֹא אֶחָד!" =הַקָּבָּ"ה! רַק הוּא זֶה שֶׁיָּכֹל לַהֲפֹךְ אֶת הַדָּם הַטָּמֵא לְחָלָב טָהוֹר! דָּבָר זֶה מוֹכִיחַ עַל אַחְדּוּתִיּוּת בָּעוֹלָם, וְעַל הָעֻבְדָּה שֶׁכָּל הַפִּצּוּלִים נוֹבְעִים מִמָּקוֹר אֶחָד (איוב יד/ד). הַחֹק הַמַּצְמִיחַ טוֹב מֵרַע, מְאַשֵּׁר אֶת הָעֻבְדָּה שֶׁאַבְרָהָם אָבִינוּ נוֹלַד מִתֶּרַח, חִזְקִיָּהוּ מֵאָחָז, מָרְדֳּכַי מִשִּׁמְעִי, יִשְׂרָאֵל מֵאֻמּוֹת הָעוֹלָם, הָעוֹלָם הַבָּא מֵהָעוֹלָם הַזֶּה וְכֵן הָלְאָה (במדב"ר יט/א. תנחומא חוקת ג'). הֲבָנָה זוֹ מְאַשֶּׁרֶת שֶׁאִיּוֹב מְשַׁבֵּחַ גַּם תּוֹצָאוֹת הַנּוֹבְעוֹת מִדָּם, אֲבָל לֹא דָּם רָגִיל הַזּוֹרֵם בְּעוֹרְקֵי הַבְּהֵמָה וְהַחַיָּה, הוּא אָסוּר בַּאֲכִילָה, אַךְ אֵינוֹ טָמֵא, מִמֵּילָא גַּם הֶחָלָב הַנּוֹצַר מִדַּם הַבָּקָר וְהַצֹּאן אֵינוֹ יָכוֹל לִהְיוֹת טָמֵא, שֶׁהֲרֵי נוֹצַר מִדָּבָר טָהוֹר, עַל מָה אִם-כֵּן שִׁבַּח אִיּוֹב? חַיָּבִים אָנוּ לְהָנִיחַ שֶׁהַ'טָּמֵא' אוֹתוֹ מְטַהֵר הַקָּבָּ"ה, אֵינוֹ דַּם בְּהֵמָה אֶלָּא דַּם אָדָם, וְלֹא עַל אֲכִילָה דִּבֵּר אִיּוֹב (ראה כתובות ס/א: "חלב ודם מהלכי שתים", ובנדה נה/ב), אֶלָּא עַל טֻמְאַת דַּם הַנִּדָּה, כְּפִי שֶׁמַּדְגִּישׁ בִּמְפֹרָשׁ: "טָהוֹר מִטָּמֵא", זֶה הוּא שֶׁנֶּהְפַּךְ לִהְיוֹת חָלָב טָהוֹר. יֵשׁ בְּכָךְ חִדּוּשׁ רַב, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא זָב מִמֶּנָּה דָּם טָמֵא, אֶלָּא הַדָּם עַצְמוֹ הוּא זֶה שֶׁמְּטַמֵּא אוֹתָהּ, וּבְכָל זֹאת כַּאֲשֶׁר הוּא זָב בְּצוּרַת חָלָב, הוּא אֵינוֹ מְטַמֵּא וְאֵינוֹ טָמֵא.
 

דְּבַשׁ וְחָלָב

יֵשׁ לְצַיֵּן אֶת דִּמּוּי הַתּוֹרָה לִדְבַשׁ וּלְחָלָב, בִּגְלַל הָעָצְמָה הַהִלְכָתִית שֶׁיֵּשׁ בִּשְׁנֵיהֶם. מְקוֹרוֹ שֶׁל הֶחָלָב הוּא הַדָּם הָאָסוּר בַּאֲכִילָה, אַף עַל פִּי כֵן מֻתָּר לִשְׁתּוֹת אֶת הֶחָלָב, מִפְּנֵי שֶׁ"דָּם נֶעְכָּר וְנַעֲשֶׂה חָלָב". מִתְּכוּנָה נִפְלָאָה זוֹ הִתְפַּעֵל אִיּוֹב וְאָמַר: "מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא? – לֹא אֶחָד!" =הַאִם לֹא הַקָּבָּ"ה? רַק הוּא זֶה שֶׁיָּכֹל לַהֲפֹךְ אֶת הַדָּם הַטָּמֵא לְחָלָב טָהוֹר (איוב יד/ד. נדה ט/א). הֲרֵי שֶׁבְּתוֹךְ דָּבָר הַנִּרְאֶה כְּאִסּוּר, טָמוּן כֹּחַ לְהִשְׁתַּנּוֹת וְלִהְיוֹת הֶתֵּר, וּכְשֶׁרוֹאִים חָלָב לָבָן, רוֹאִים דָּבָר מֻתָּר וְכָשֵׁר. גַּם בְּתוֹךְ סוֹדוֹת הַתּוֹרָה צְפוּנִים דְּבָרִים מַפְתִּיעִים וּמַפְלִיאִים. הוּא הַדִּין בִּדְבַשׁ, יֵשׁ בּוֹ כֹּחַ עִכּוּל לְבַטֵּל אֶת הַבָּשָׂר הַטָּמֵא שֶׁל הַדְּבוֹרָה, וְהוֹפֵךְ אוֹתוֹ לִהְיוֹת דְּבַשׁ טָהוֹר וְכָשֵׁר (ש"ע יו"ד פא/יז). הֲרֵי שֶׁבַּדְּבַשׁ טָמוּן כֹּחַ לַהֲפֹךְ דָּבָר טָמֵא לְטָהוֹר, בְּדִיּוּק כְּמוֹ הַכֹּחַ הַבִּלְתִּי מֻגְבָּל הַטָּמוּן בְּתוֹךְ סוֹדוֹת הַתּוֹרָה, שֶׁיָּכֹל לַהֲפֹךְ אָדָם טָמֵא לְטָהוֹר וְרָשָׁע לְצַדִּיק.