אינו לשון התלמוד אלא פירוש / הרב יעקב לויפר
פורסם במוסף 'קולמוס', משפחה
נידה ד ע"ב
העיסוק בנוסחאות התלמוד היה חלק חשוב בדרך לימודם של הראשונים, נביא שתי הערות מעניינות של הרמב"ם בפירוש המשנה שלו, על נוסח הגמרא במסכת נדה.
הלשון 'מדף' כסוג מסויים של טומאה, מופיע בכמה מקומות במשנה. הסוגיא במסכת נדה (ד:) מפרשת את הלשון הזה מענין 'עלה נידף' (ויקרא כו, לו), ומדייקת מכך שמדובר בטומאה דרבנן, שהיא דבר קל, כמו עלה נדף (רש"י).
על כך כותב הרמב"ם בפירוש המשנה למסכת זבים (ד, ו) "ומלה זו כלומר מדף יש שנשתמשו בה לענין אחר של טומאה כמו שבארנו בעשירי דפרה, ועל אותו ענין אמרו בתלמוד 'מאי מדף? דכתיב קול עלה נדף', כלומר שהוא ענין תנודה, ופירוש זה אינו מעצם הגמר, אלא היא הגהה מפירוש רבנן סבוראי וכתבוה המעתיקים בתוך הדברים ולא העירו על כך"!
במקום אחר בפירושו (כלאים ט, ח) עוסק הרמב"ם בדברי המשנה שם "אין אסור משום כלאים אלא טווי וארוג שנאמר (דברים כב, יא) 'לא תלבש שעטנז' דבר שהוא שוע טווי ונוז". זהו אחד מן המקומות שהרמב"ם חזר בו בפירושו. בתחילה כתב "וזה דוקא בכלאים של תורה שאינו נקרא כלאים אלא עד שיהיו בו כל שלשת הדרכים האלו, וכל מה שזולת זה הרי הוא כלאים מדברי סופרים. וזה פסק נכון שאין בו ספק, והוא לשון התלמוד, ואם תמצא למי שהוא דברים החולקים על זה אל יכנס בלבך ספק שהוא שכח הלשון ההוא האמור בגמר נדה".
כוונת הרמב"ם לדברי מר זוטרא (נדה סא:) "מדאורייתא שעטנז כתיב - עד שיהיה שוע טווי ונוז, ורבנן הוא דגזרו ביה [אם חסר אחד משלושת הדברים אינו אלא גזרה דרבנן]". רב אשי נחלק שם ומקשה "אימר - או שוע או טווי או נוז!", אבל התלמוד מסיק "והלכתא כמר זוטרא".
אחרי זמן חזר בו הרמב"ם העביר הרמב"ם קו על הקטע האחרון (מ'וזה'), והוסיף:
"כן כתבו קצת מן הגאונים. וזה לדעתי אינו נכון, אלא כל אחד מהם כלאים של תורה [שוע לחוד, טווי לחוד או נוז לחוד], ואותו הלשון הנזכר בגמר נדה אינו לשון תלמוד אלא פירוש". כלומר, לדעתו המילים 'והלכתא כמר זוטרא' הם פירוש שנכתב בצד הגליון, ולאחר מכן נכנס לתוך התלמוד.
כמסקנתו זו פוסק הרמב"ם בספרו 'היד החזקה' (כלאים י, ב-ד).
כידוע, פירוש המשנה של הרמב"ם נכתב בשנותיו המוקדמות ונסתיים בשנות השלושים לחייו, אבל הרמב"ם המשיך להגיהו ולתקנו במשך עשרות שנים. מכיון שהחיבור הועתק והופץ בקהילות ישראל, לא היתה לרמב"ם אפשרות לשלוט על התיקונים. כפי שהוא עצמו מספר בתשובת שאלה על מקרה אחר (שו"ת הרמב"ם סי' ריז):
מה שכתבנו בחבור הוא הנכון אשר אין בו ספק. וכך כתבנו בפרוש המשנה. וזה, אשר בידיכם, הוא הנוסחה הראשונה, אשר יצאה מתחת ידינו קודם שדייקנו ונמשכנו בזה המאמר אחרי מה שכתב בעל ספר המצוות הרב חפץ ז"ל, והוא טעות מצדו, ובזה, שנמשכנו אחריו, היה מצדנו חוסר עיון. ואחרי שעיינו במאמרים ודייקנו בהם, נתבאר מה שכתבנו בחבור, שהוא הנכון, ותקנו פרוש המשנה וכן באותה הנוסחה הראשונה מפרוש המשנה מקומות מספר כיוצא בזה, כמו עשר שאלות, אשר נמשכנו בכל אחת מהן אחרי דעתו של גאון מן הגאונים ז"ל, ואחר כך נתבררו לנו מקומות הטעות, ודעו זאת.
לפיכך בדפוס ראשון (נפולי רנ"ב) ובדפוסים הבאים אחריו, נכתב כלשון הראשון. גם במשנה הבאה, שם עוסק הרמב"ם בדוגמא נוספת של שעטנז שאין בו את שלושת הדברים, וכותב עליו "וכל זה כלאים מדרבנן כמו שזכרתי לך". אבל רבי יוסף קארו בחיבורו 'כסף משנה' (כלאים י, ב) כבר ידע מה'מהדורא בתרא', ואכן ציין שדברי הרמב"ם ביחד החזקה מתאימים רק לנוסח זה [מעניין שהמאירי (בית הבחירה, יבמות ה:) כנראה הכיר רק את 'מהדורא קמא' ולא ידע שהרמב"ם אינו גורס 'והלכתא כמר זוטרא', לפיכך טרח רבות ליישב את דברי הרמב"ם עם הגמרא כפי הנוסח המודפס אצלנו].
במהדורת פירוש המשנה של הר"י קאפח, וכן במהדורת המאור שיצאה לאור בשנת תשס"ט, הובא תיקונו של הרמב"ם, וכך נעלמה סתירה נוספת בין פירוש המשנה ובין היד החזקה להרמב"ם.
