הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
ביאור הביטוי: "רב... אמר" - הרמב"ם כתב את לשון המשנה
מעילה כט ע"א
"החלו מעלין בגזירין לסדר את המערכה [וכו'[ חוץ משל זית ומשל גפן ]וכו'].
הני מ"ט?
רב פפא אמר: משום דקטרי,
רב אחא בר יעקב אמר: משום ישוב דארץ ישראל.
מיתיבי (ויקרא א') על העצים אשר על האש - עצים הנתוכים להיות אש, ומאי ניהו - דוקרי שפוד דלא קטרי, ואזלי מקטר מתוכו. וכי כל העצים כשרים למערכה הן? כל העצים כשרים, חוץ מן זית וגפן, אבל באלו היו רגילין: במרביות של תאנה, ושל אגוז, ושל עץ שמן.
רבי אליעזר מוסיף: אף של מייש, ושל אלון, ושל דקל, ושל חרוב, ושל שקמה.
בשלמא למאן דאמר משום דקטרי בהא קמיפלגי: דמר סבר אף על גב דלא קטרי מגואי כיון דקטרי מבראי - לא מייתינן, ומר סבר כיון דלא קטרי מגואי אע"ג דמבראי קטרי - מייתינן.
אלא למאן דאמר משום ישוב דארץ ישראל, דקל מי לית ביה משום ישוב דארץ ישראל?
אמר לך: וליטעמיך, תאנה לית בה משום ישוב דארץ ישראל? אלא מאי אית לך למימר - בתאנה דלא עבידא פירא, דקל נמי - בדלא עביד פירא.
1.
הגמרא מציינת את הנימוקים לדין במשנה שלא כל העצים כשרים לצורך המערכה. "חוץ משל זית וגפן".
2.
ונחלקו האמוראים מאיזו סיבה שני סוגים אלה לא כשרים לצורך עצי המערכה.
רב פפא אמר משום הקשרים שיש בעצים ומונעים מהאש לדלוק יפה [או מחמת ריבוי העשן], ורב אחא בר יעקב אמר שעצים אלה חשובים לצורך יישוב ארץ ישראל.
3.
ונחלקו הפרשנים האם שני האמוראים חלוקים לגמרי או שמא רב אחא בר יעקב מ3.
סכים לדברי רב פפא אלא שנותן נימוק נוסף.
3.1
הערה: מה חשבו חכמי ישראל עד תקופת שני חכמים אלה שחיו בתקופת האמוראים האחרונים? אולי הם עצמם אמרו את דבריהם על סמך מסורת רבותיהם הקדמונים.
4.
לגבי ניסוח המחלוקת. כאשר דברי אמורא מובאים אחרי דברי אמורא אחר ובניסוח של "רב... אמר" משמע שבא לחלוק על קודמו. לפי זה, האמור לעיל בסוגייתנו יותר מתאים לפרשנים הסוברים שאמנם רב אחא בר יעקב חולק על רב פפא. אלא, שניתן לומר, שהכלל לעיל נכון כאשר דברי האמורא הראשון נפתחו בניסוח: "אמר רב...", ואילו בסוגייתנו גם דברי האמורא הראשון – רב פפא – נפתחו בניסוח "רב פפא אמר" [ולא: "אמר רב פפא"], ולכן ניתן להסיק מכך שהאמורא השני [רב אחא בר יעקב] לא חולק על רב פפא, אלא מוסיף עליו.
5.
רמב"ם הלכות איסורי מזבח פרק ז הלכה ג:
כל העצים החדשים כשרים למערכה, ולא היו מביאין משל זית ולא משל גפן משום ישוב ארץ ישראל, ובאלו היו רגילין במורביות של תאנה של חדשים שאינן ביישוב, ובשל אגוז ובשל עץ שמן, והגזרין שעשה משה אמה אורכן ואמה רחבן ועביין כמחק גדיש של סאה וכמותן עושין לדורות.
מהרמב"ם משמע שפסק כרב אחא בר יעקב, ולכאורה גם משמע שהוא סובר שרב אחא בר יעקב חולק על "תנא קמא", שהרי לא הביא את נימוקו של תנא קמא.
6.
לחם משנה הלכות איסורי מזבח פרק ז הלכה ג:
ולא היו מביאין משל זית כו'. בפ"ג דתמיד פירש המפרש דמ"ד משום ישוב ארץ ישראל אית ליה טעמא משום דקטירי כרב פפא אלא שהוא אומר דהיכא דאיכא חד טעמא סגי או קשרים או ישוב ארץ ישראל ותאנה אע"ג דליכא בה קשרים אסור משום ישוב ארץ ישראל ותאנה דמתני' איירי דלא עבדא פירי ולמ"ד משום קשרים לחוד תאנה בכל גוונא מותר דליכא בה קשרים ולא גזרינן משום ישוב ארץ ישראל כן פירש המפרש שם ולפ"ז למ"ד משום ישוב ישראל של זית ושל גפן בכל גוונא מתסר אע"ג דלא עבדא פירי משום דאיכא ביה קשרים ומודה הוא דבקשרים לחוד סגי
הוא מסביר לפי המפרש [רש"י] שלפי רב אחא בר יעקב אם יש תנאי אחד מהשניים די בכך כדי לאסור את אותו עץ לשימוש לצורך המערכה.
6.1
המשך דבריו:
ולפי זה לא קשה אמאי תני מתני' חוץ משל גפן ושל זית ולא תני דקל ותאנה דאיכא בהו גם כן משום ישוב א"י דמתני' מילתא פסיקתא קתני ותאנה ודקל דוקא אי עבדי פירי אסור אבל אי לא עבדי פירי מותר דלית בהו קשרים אבל גפן וזית אפילו לא עבדי פירי אסור
אבל רבינו ז"ל לא הזכיר אלא טעמא דישוב ארץ ישראל לחוד ולא הזכיר כלל טעם קשרים משמע דלדידיה הכל תלוי בישוב א"י וא"כ גפן וזית ותאנה ודקל שוים דאי עבדי פירי אסור משום ישוב א"י ואי לא עבדי פירי מותר וא"כ יש לתמוה למה במתני' הזכירו חוץ מגפן וזית ולא הזכירו דקל ותאנה דאי עבדי פירי כולהו אסירי ואי לא עבדי פירי כולם מותרים.
הוא מקשה: מדוע במשנה לא מוזכרים עוד עצים כגון דקל ותאנה. אם הם אינם חשובים כי הם לא מוציאים פירות הרי שמותרים, ולכן גם עצי גפן וזית צריכים להיות מותרים אם הם לא מוציאים פירות. ואם מדובר במשנה שהם כן מוציאים פירות, הרי שגם דקל ותאנה אסורים [הוא יוצא מנקודת הנחה שכל הדוגמאות בדברי המשנה מבוססות על אותה אוקימתא [או מוציאים פירות או אינם מוציאים פירות]
6.2
והוא מיישב:
וי"ל דהזכיר המינים החשובים שבשבעה מינים וה"ה לאינך ורבינו ז"ל לא חשש לפרט אלא כתב לשון המשנה כמנהגו וכבר העירותי על זה בפ"ב מהלכות תמידין ומוספין.
באמת אין הבדל בין סוגי העצים – לפי הרמב"ם שכל הנימוק הוא רק משום יישוב הארץ. והמשנה כתבה רק את המינים החשובים שבשבעת המינים. והוא מוסיף קביעת כלל עקרוני בשיטת הרמב"ם: "כתב לשון המשנה", זאת אומרת, שהרמב"ם שומר על לשון המשנה. הכוונה היא, שאם המשנה כתבה לשון מסויימת והיא לאו דווקא מדוקדקת הרי שאפילו במקרה כזה הרמב"ם שומר על לשון זו [ויש כאן חידוש, שהרי הלומד יכול לטעות במסקנתו ולומר שלשון הרמב"ם מדוקדקת ובדקל ותאנה הדין יהיה שונה מהדין של גפן וזית [כמו שהערנו גם במקום נוסף בדף זה].
6.3
והוא ממשיך:
עוד יש להקשות לדברי רבינו ז"ל מה שהקשה המפרש לסתור פירוש זה דאדפריך בגמרא למ"ד משום ישוב א"י מדקל דהיכי קאמר ת"ק דמותר ליפרוך ליה מר' אליעזר דמוסיף לאיסור של אלון כו' דמאי טעמיה הא בהנהו ליכא ישוב ארץ ישראל
ואולי יש לומר לדעת רבינו ז"ל דבהנהו נמי כיון דצריכים לארץ ישראל איכא בהו קצת ישוב ארץ ישראל ובפירוש המשנה ראיתי לרבינו ז"ל שכתב השני טעמים וגורס בגמרא דקטימי והכי איתא בספרים ומפרש דקטימי דנעשים אפר:
אמנם, בפירוש המשנה לרמב"ם הוא מביא את שני הנימוקים בגמרא.
