הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

ביאור הביטוי: "הניחא למאן דאמר"

מעילה כז ע"ב

הניחא למ"ד אבנטו של כ"ג לא זהו אבנטו של כהן הדיוט, אלא למ"ד אבנטו של כהן הדיוט זהו אבנטו של כ"ג מאי איכא למימר? וכי תימא: כלאים בעליה ולבישה הוא דאסור, אבל מימך תותיה - שפיר דמי, והתניא: +ויקרא י"ט+ לא יעלה עליך - אבל אתה מציעו תחתיך, אבל אמרו חכמים: אסור לעשות כן, שמא תיכרך נימא אחת על בשרו. וכי תימא דמפסיק מידי. והאמר ר"ש א"ר יהושע בן לוי א"ר יוסי בן שאול משום קהלא קדישא שבירושלים: אפילו עשר מצעות זו על גב זו וכלאים תחתיהן - אסור לישן עליהן, אלא ש"מ: נגד ראשיהן. ואי בעית אימא: באותן שאין בהן כלאים. רב אשי אמר: בגדי כהונה קשין הן, דאמר רב הונא בריה דרב יהושע: הא נמטא גמדא דנרש - שריא.

1.
ראה ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד כו.
יש סוגיה מקבילה במסכת יומא דף סט עמוד א.

2.
תוספות מסכת יומא דף סט עמוד א:

אלא למאן דאמר לא זהו אבנטו של כהן הדיוט מאי איכא למימר - אע"ג דפלוגתא דתנאי היא בפרק קמא (דף יב.) הוא רוצה ליישב מתניתין דפ"ק דתמיד (דף כה:) ההיא דמקפלין ומניחין תחת ראשיהן אליבא דכולי עלמא.

תוס' [שם, במסכת יומא] מסביר [נראה שהיה ראוי שיכתוב את דבריו על הדף בסוגייתנו, אלא שהעדיף לכתוב בסוגיה הראשונה – המקבילה לזו שלנו - שעסק בה.], שיש מחלוקת תנאים בעניין וסוגייתנו רוצה להסביר את העניין לפי שתי שיטות התנאים.

3.
כמו כן יש סוגיה שמזכירה מחלוקת זו, שם, ביומא דף ו עמוד א, בצורה דומה של "הניחא למאן דאמר..."

4.
המחלוקת המפורשת היא במסכת יומא דף יב עמוד ב:

כי אתא רב דימי אמר: אבנטו של כהן הדיוט, רבי ורבי אלעזר ברבי שמעון; חד אמר: של כלאים, וחד אמר: של בוץ. תסתיים, דרבי הוא דאמר של כלאים. דתניא: אין בין כהן גדול לכהן הדיוט אלא אבנט, דברי רבי. רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: אף לא אבנט. אימת? אי נימא בשאר ימות השנה - טובא איכא...

בכל אופן ניתן להסיק מדברי תוס' לעיל שבכל הסוגיות הנ"ל רצו להסביר את העניין לפי "סתם משנה" בסוגייתנו [במסכת תמיד].

5.
ויש מקשים [ב"ילקוט ביאורים", שם]: הרי בהרבה מקומות בש"ס מצינו שמיישבים שאלה לפי תנא מסויים דווקא. ועונים על כך, [באופן שמתאים דווקא בנושא שבסוגייתנו]: דעת רבי יהודה הנשיא [במסכת יומא דף יב] שאבנטו של כהן הדיוט היה עשוי כלאים ולכן הקשו מ"סתם משנה" בסוגייתנו [מסכת תמיד דף כז], ש"רבי יהודה הנשיא" עצמו ["עורך המשנה"] סתם, שמותר להניח מראשותיו [משמע שאינו כלאים], ודחוק לפרש את משנתנו שלא כדעת רבי יהודה הנשיא עצמו.

6.
ונוסיף הסבר:
רמב"ם הלכות כלי המקדש פרק ח הלכה ב:

בגדי זהב הן בגדי כהן גדול והם שמנה כלים: הארבעה של כל כהן, ומעיל ואפוד וחושן וציץ, ואבנטו של כהן גדול מעשה רוקם הוא והוא דומה במעשיו לאבנט כהן הדיוט, ומצנפת האמורה באהרן היא המגבעת האמורה בבניו, אלא שכהן גדול צנוף בה כמי שלופף על השבר, ובניו צונפין בה ככובע ולפיכך נקראת מגבעת. +/השגת הראב"ד/ ולפיכך נקראת מגבעת. א"א אני אומר אין מעשהו של זה כמעשהו של זה מצנפת ארוך הרבה וכורך אותו כריכות הרבה ככריכות הישמעאלים אבל מעשה המגבעות כעין הכובעין שלנו חדין מלמעלה והן קצרין.+

מהרמב"ם משמע שפוסק כרבי ["רבי יהודה הנשיא"]. זאת אומרת שמתאים להסבר תוס' וכפי שמפרש ב"ילקוט ביאורים".

7.
לפי כל זה נראה לומר: יש מחלוקת אחרונים בכל מקום שמופיע הביטוי "הניחא למאן דאמר... אלא למאן דאמר..." כמי ההלכה – באופן עקרוני.
מתוס' כנראה משמע שבאופן עקרוני הלכה כשיטה שמוזכרת אחרי הביטוי "הניחא למאן דאמר", אלא, שבסוגייתנו מכיון שהדעה השניה היא דעת "רבי" וכפי שהסברנו, לכן הגמרא מיישבת גם לדעה של "אבל למאן דאמר..." על מנת שלא תהיה סתירה מדברי רבי יהודה הנשיא על עצמו.