גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תתי"א, מדור "עלי הדף"
מסכת תמיד
דף כה ע"ב

בני כמה היו ה"רובים" - השומרים בבית המקדש?

שנינו בריש מסכת תמיד: "בשלשה מקומות הכהנים שומרים בבית המקדש, בית אבטינס בית הניצוץ בית המוקד. בבית אבטינס ובבית הניצוץ היו עליות הרובים שומרים שם". ופירש המפרש: "רובין - קרי כהנים שלא הגיעו עדיין לעשות עבודה, כגון פחותים מי"ג שנה וכו', ולפי שעדיין לא הגיעו לעשות עבודה עבדינן להו שומרים, שאותן שיכולין לעבוד אינן רוצין לשמור, ועוד, הואיל ויכולין לעבוד אין אנו מניחין אותן לשמור". וכדבריו מבואר בפי' הרא"ש והראב"ד להלן (כז.) על דברי הגמרא: "התם דלא מטו למעבד עבודה קרי להו רובים". וכן כתב ה'כסף משנה' (הל' בית הבחירה פ"ח ה"ד): "ומה שכתב 'והרובין' מפרש בגמרא פ"ק דתמיד, דהיינו נערים שלא הגיעו לעשות עבודה, כגון פחותים מי"ג".

ותמה ה'משנה למלך' (שם ה"ח): "דאיך יתכן דמצוה זו שהיא שמירת המקדש שהיא מצות עשה, יניחו אותה לעשות לקטנים שאינן בני מצוה. וכי תימא, שהמצוה מתקיימת בשמירת הלוים [כלומר, בנוסף לשמירת הכהנים באלו המקומות היתה גם שמירת הלוים, כמבואר במכילתין, וכלשון הרמב"ם (שם ה"ד): "מצות שמירתו, שיהיו הכהנים שומרים מבפנים והלוים מבחוץ", ולכן הניחו שמירה זו לקטנים], הא ליתא, דהא מקרא מלא הוא שהכהנים יהיו שומרים, וכדאיתא בגמרא ריש מסכת תמיד (כו.). ומיהו לזה היה אפשר לומר דבבית המוקד השומרים לא היו קטנים, דהא התם לא קתני 'רובין', כי אם 'פרחי'... וא"כ הרי מתקיימת מצות שמירה התם, ומיהו אין דעתי מתיישבת בזה דהא מקרא ילפינן דכהנים ישמרו בג' מקומות מדכתיב (במדבר ג, לח) 'אהרן ובניו', ואם כן מן הדין ראוי דהשומרים יהיו בני מצוה".

ולכן הסיק: "והנראה אצלי, דהא דקאמר: 'הכא דלא מטו למעבד עבודה', היינו, שהם פחותים מעשרים שנה, וכמ"ש רבינו [הרמב"ם] בפ"ה מהלכות כלי המקדש דין ט"ו: 'וכשיגדל הכהן ויעשה איש הרי הוא כשר לעבודה, אבל אחיו הכהנים לא היו מניחין אותו לעבוד עד שיהיה בן עשרים שנה' ע"כ, ולאלו הוא דקרי להו הכא 'רובין', דהיינו שהן ראויין לעבודה, אלא שהכהנים אין מניחין אותן לעבוד והיו עושין אותן שומרים".

כיוצא בזה כתב בספר 'מעשה רוקח' (על הרמב"ם שם), לאחר שתמה "... איך יטיל מצות עשה על הקטנים, דלאו בני חיובא נינהו, ובגמרא לא אמרו אלא 'דלא מטו למעבד עבודה', ואינו מוכרח שהם פחות מי"ג, דאפשר דהכוונה שעדיין לא למדו, ולעולם שהם יותר מי"ג, אם לא שנאמר שהם לבדן לא היו שומרין אלא בחברת אחיהם כהנים גדולים, ואשמועינן דמקטנותן היו מלמדין ומחנכין אותן לשירות...".

מאידך יש להביא את יסודו של ה'מנחת חינוך' במצות שמירת המקדש (מצוה שפח אות ב) שכתב: "ולכאורה נראה, דאף חרש שוטה וקטן כשרים לזה, אף דהיא מצות עשה והנהו לאו בני מצוה נינהו, מ"מ עיקר המצוה היא על הבית דין של כהנים או על הבי"ד של ישראל, דהמקדש ילכו סביביו שומרים מהכהנים והלוים, אם כן כיון דשמרינן אותו מקיימים המצוה, דמצוה זו היא מצוה על ישראל, ובכל ענין קיימו כל ישראל המצוה הזאת". כלומר, כי חובת המצוה מוטלת על הבי"ד שידאגו שתהיה שמירה על המקדש, וכשהוא שמור - גם אם השמירה נעשית בפועל על ידי מי שאינו מחויב במצוה זו או שאין לו דעת, ג"כ יוצאים ידי חובת המצוה, כי סוף סוף מקום המקדש שמור.

וכראיה לדבריו הוסיף: "וכן מבואר בפרק א' משנה א דתמיד, 'בית אבטינס ובית הניצוץ הרובים היו שומרים שם', ופירש המפרש, רובים, היינו שלא הגיעו לבן י"ג שנה דאין עובדין עבודה וכו', מבואר, דמצות שמירה נתקיימה בקטנים גם כן, והמשל"מ כאן בהל' ה' מביא דברי המפרש, וכתב שהם דברים תמוהים, דאיך יתכן דמצוה זו שהיא שמירת המקדש שהיא מצות עשה יניחו אותה לעשות לקטנים וכו', על כן פירש דמיירי בפחותים מבני עשרים, עי"ש. ואיני מבין התמיהה הזאת, דבכה"ג מצינו בפ"י ממעשה הקרבנות ה"א, דמבואר שם דאכילת קדשי קדשים היא מצות עשה, ונחשבים בכלל התרי"ג... ובהלכה י"ז מבואר דקטן מותר להאכילו קדשי קדשים, חזינן אף דהיא מצות עשה מניחין לעשות לקטנים, אף שהם אינם בני מצוה, ואע"פ שאינם חייבים מכל מקום המצוה נתקיימה" - ולכאורה איך מאכילים את הקטנים בקדשים, הלא אינם בני מצוה, ונמצא שמונעים בכך מלקיים את המצוה. אלא, שיסוד המצוה הוא שתהא הקדשים נאכלת ולא תהא נותר, ובכך שדואגים לאכלם - והגם שעצם האכילה נעשה על ידי מי שאינו מחויב בדבר, יוצאים ידי חובת המצוה, ואם כן הכא נמי לגבי שמירת המקדש, שעיקר החיוב הוא שהמקום יהא שמור, ואין חילוק על ידי מי נעשה המצוה, וגם אם נעשה על ידי קטנים, שפיר, "על כן נראה דיוצאים ג"כ על ידי חרש שוטה וקטן, כדעת המפרש...".

יסוד דבריו בענין מצות אכילת קדשים מובן עפ"י דברי החתם סופר (שו"ת או"ח סי' קמ) בביאור אמרם ז"ל לענין לחם הפנים (יומא לט.): "וכל כהן מגיעו כפול (שאינו כזית. רש"י) והצנועין מושכין את ידיהן והגרגרנין נוטלין ואוכלין", וכתב החת"ס: "דלפענ"ד, אין מצות עשה מחוייב על האוכל קדשים שיאכל כזית, דא"כ לא היו רשאין לחלק הקדשים לכמה כהנים שיגיע לאחד כפול, ואין שום אחד מהם מקיים מצות עשה בכל הקדשים, חוץ מפסח שבו מחוייב כל אחד לאכול כזית, אבל שארי קדשים מצות עשה הוא שיהיה זה הלחם הפנים או המנחה והחטאות נאכלים ולא יותירו ממנו, ובהצטרפם יחד לאכלו כולו נתקיים מצות עשה 'ואכלו אותם אשר כופר בהם'". מפורש יוצא מדבריו, שמצות אכילת קדשים אינה מוטלת אקרקפתא דגברא, כי אם על החפצא דקדשים - שתיאכל, ולכן מובן למה בהאכלתם לקטנים יוצאים גם כן ידי חובה.