|
טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
יבקש רחמים שלא יהא סנדל – סולית מצויה
"כדתניא: שלשה ימים הראשונים יבקש אדם רחמים שלא יסריח, משלשה ועד ארבעים יבקש רחמים שיהא זכר, מארבעים יום ועד שלשה חדשים יבקש רחמים שלא יהא סנדל, משלשה חדשים ועד ששה יבקש רחמים שלא יהא נפל, מששה ועד תשעה יבקש רחמים שיצא בשלום" (ברכות, ס ע"א).
זיהוי סביר לסנדל הוא אחד או יותר ממיני הדגים במשפחות הסוליתיים (Soleidae), סנדליים (Bothidae) או לשוניתיים (Cynoglossinae) שכולם דגי קרקע שטוחים ששמם העממי הוא "דג משה רבינו". מקור השם "משה רבינו" הוא האגדה שדגים אלו נחצו לשניים בעת שמשה בקע את ים סוף. גופם של דגים אלו אסימטרי ונראה כאילו נחצה לשניים. הם נחים ושוחים על צידו האחד של הגוף, וצידו השני של גופם מכוון כלפי מעלה. הצד התחתון, בדרך כלל, בהיר יותר והשיניים שבו מפותחות. הצד העליון כהה יותר ומשתלב בצבע הקרקע שבה מתחפר הדג, והשיניים שבו קטנות או מנוונות. בצד זה קבועות, בסמוך זו לזו גם שתי העיניים. בני משפחת הסוליתיים שוכבים על צידם השמאלי ואילו הסנדליים והלשוניים על צידם הימני. דברי הגמרא "ולד היה אלא שנרצף" ("נמעך") עשויים להתייחס לא רק לוולד הסנדל אלא גם לדג המהווה דוגמה לסנדל. גם דגי "משה רבינו" מתחילים את חייהם כדגים סימטריים אלא שתוך כדי התפתחות משתנה הסימטריה שלהם. הדגיגים הקטנים בקבוצה זו דומים לכל דגיג אחר (יש להם עיניים משני צידי הגוף והם שוחים כמו כל דג אחר) אך לאחר שהדגיג גדל מעט, מתחילה אחת מעיניו לנוע כלפי מעלה, עוברת את קצהו העליון של הראש ונקבעת לצד העין השנייה. "מסע" זה של העין נמשך מספר שבועות ובמהלכו חל גם עיוות בגולגולת הדגיג, ובסופו של דבר נוטה הדג בהדרגה על צידו חסר העיניים ויורד אל קרקעית הים. המבנה השטוח מהווה התאמה לחיי קרקעית ולהתחפרות. פיהם של דגי "משה רבינו" נפתח בצד התחתון של הגוף דבר המאפשר להם ללכוד בעלי חיים הזוחלים על הקרקעית או מתחפרים בתוכה כמו רכיכות, קיפודי ים קטנים, סרטנים, תולעים ועוד. מיקום העיניים בצד העליון של הגוף מאפשר ראייה גם כאשר הם מחופרים בתוך החול. כאמור, קיימים דגים רבים, נציגי משפחות שונות, בעלי מבנה שטוח המזכיר סנדל אך לדעת החוקרים הדג "סנדל" המופיע בגמרא הוא מין במשפחת הסוליתיים ואולי המין סולית מצויה. שמותיו של דג הסולית בשפות שונות הולמים את שני המאפיינים של דג הסנדל כפי שהם מתוארים בגמרא:
א. הסולית היא המין הנפוץ באזור הים התיכון ובאירופה, והיא היחידה הנקראת באזור זה בשם sole. שם זה הגיע מהצרפתית או האנגלית וכך הוא נקרא בשתיהן. מקור השם סול הוא במילה הלטינית סוליאה (solea) שמשמעותה סנדל. מאותו מקור נובעת גם המילה סוליה שהגיעה לעברית בתקופת המשנה.
קוהוט (הערוך השלם ערך "פטתא") טוען בעקבות ד"ר לודוויג לוויזון (1) ששמה של הסולית בלשון הגמרא הוא "פוטיתא". לוויזון מבסס את זיהוי זה על כך שעל פי דברי הגמרא האוכל פוטיתא מתחייב בד' מלקות וביניהן משום "שרץ הארץ" ו"שרץ המים" ואם כן מדובר בבעלי חיים מימי המתחפר גם בקרקעית. תאור זה מתאים להתנהגות הסולית. אגב, בעברית נקראים דגים מהמשפחות האחרות בקבוצת דגי "משה רבינו" בשם "פוטית" (למשל Halibut) אם כי יש הקוראים גם לסולית בשם זה (הקשר בין פוטיתא ופוטית ברור אלא שעדיין לא ידוע לי האם השם פוטית נגזר ישירות מהזיהוי של לוויזון או שמקורו שונה). הבעיה בזיהוי הפוטית עם הסולית המצויה היא בכך שלסולית ולרבים מהמינים האחרים במשפחה יש קשקשים (אם כי קטנים) ולכן הם דגים טהורים. ניתן, אולי, ליישב את הקושי בכך שנוותר על זיהוי הסנדל עם הסולית המצויה ונמיר את זיהוי זה במינים אחרים במשפחה החסרים קשקשים או בעלי קשקשים בלתי נראים בעין בלתי מזוינת. לדעת מנחם דור אכן הפוטיתא היא הסולית אלא שאורח חייה יוצא הדופן גרם לחז"ל לראותה כשרץ ולאוסרה. הרחבההסולית המצויה שוכנת בעיקר במים רדודים יחסית על קרקעית חול או בוץ. היא נפוצה במזרח האוקיינוס האטלנטי מדרום נורבגיה עד סנגל וכמעט בכל חופי הים התיכון. היא מגיעה עד לאורך של 70 ס"מ ונחשבת לאיכותית ובעלת מחירי שוק גבוהים. הסולית מועדפת על ידי שפים בגלל טעמה העדין והנוחות בהכנת פרוסות פילה. בניגוד למינים אחרים, בשרה איננו מתפרק במהלך ההכנה. הסולית מציבה בעיית כשרות הנובעת מהמבנה המיוחד שלה. הצד התחתון של הדג הפונה לקרקעית בצבע לבן (בניסויי הארה מכיוון הקרקעית ניתן לגרום גם לצד זה להתכהות) וראוי יותר לאכילה ולכן מכינים ממנו את הפילה אך בחלק זה קשה להבחין בין הסול לבין קרוביו חסרי הקשקשים. מסיבה זו נדרשים המשווקים לציין על האריזות את השם המדעי של המין הנמכר.
באזור ים סוף נפוץ מין של סולית ארסית הנקראת סולית טווסית (Pardachirus pavoninus). סולית זו מפרישה מפני העור ריר חלבי ארסי בשם פרדקסין המגן עליה מפני טריפה. הצבעים הבולטים של סולית זו (בניגוד לצבעי ההסוואה של רבים מהמינים האחרים) נועד להזהיר את הטורפים הפוטנציאליים מפני הרעל. נמצא שחומר זה מרתיע כרישים אך לא נמצא לו שימוש בהגנה על בני אדם משום שאין עדיין דרכים לאגור ולשמור אותו בכמויות משמעותיות. למרות רעילותה ניתן לאכול את סולית זו משום שהרעל מתפרק בבישול. אוכלי דג זה מעידים שאמנם לעורו טעם מר אך בשרו טעים למדי. (1) הזואולוגיה של התלמוד, עמ' 275. |
