הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
ארבע צווחות בבית המקדש
כריתות כ ע"א-ע"ב
הגמרא מספרת על ארבע צווחות שצווחה העזרה, כביכול, בארבע תקופות שונות: אחת בימי המשכן בשילה, ושלוש נוספות בימי הבית השני:
1. תלמוד בבלי כריתות כח, א
תנו רבנן: ארבע צווחות צווחה עזרה. צווחה אחת: הוציאו מכאן בני עלי חפני ופנחס שטימאו את ההיכל. צווחה שניה: פתחו שערים ויכנס יוחנן בן נדבאי תלמידו של פינקאי וימלא כרסו מקדשי שמים. אמרו על בן נדבאי, שהיה אוכל ארבע סאה גוזלות בקינוח סעודה (סאה = 8-14 ליטר). אמרו: כל ימיו לא היה נותר בעזרה. צווחה שלישית: שאו שערים ראשיכם ויכנס אלישמע בן פיכאי תלמידו של פנחס וישמש בכהונה גדולה. צווחה רביעית: פתחו שערים והוציאו יששכר איש כפר ברקאי, שמכבד עצמו ומבזה קדשי שמים.
מאי הוי עביד? הוה כריך שיראי על ידיה והוה עביד עבודה. מאי סליקא ליה? ינאי מלכא ומלכתא הוו יתבין, מלכא אמר גדיא יאי ומלכתא אמרה אימרא יאי, אמרו: נשייליה ליששכר איש כפר ברקאי, דכהן גדול הוא וקים ליה קדירה. שיילוהו, א"ל: אי גדיא יאי ייסק לתמידא! בהדי דאמר אחוי בידיה, אמר להון מלכא: הואיל ואחוי בידיה, קוצו לידיה דימינא. יהיב שוחדא, קציוה לידיה שמאלא. שמע מלכא, אמר: ליקצו נמי לידיה דימינא. אמר רב יוסף: בריך רחמנא דשקליה ליששכר איש כפר ברקאי למטרפסיה.
לגבי בני עלי, המקרא כותב את החטא שלהם, ולכן הגמרא אינה צריכה לפרט מעבר לכך:
2. שמואל א פרק ב, פסוקים יב-כה
וּבְנֵי עֵלִי בְּנֵי בְלִיָּעַל לֹא יָדְעוּ אֶת ה': וּמִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים אֶת הָעָם כָּל אִישׁ זֹבֵחַ זֶבַח וּבָא נַעַר הַכֹּהֵן כְּבַשֵּׁל הַבָּשָׂר וְהַמַּזְלֵג שְׁלֹשׁ הַשִּׁנַּיִם בְּיָדוֹ: וְהִכָּה בַכִּיּוֹר אוֹ בַדּוּד אוֹ בַקַּלַּחַת אוֹ בַפָּרוּר כֹּל אֲשֶׁר יַעֲלֶה הַמַּזְלֵג יִקַּח הַכֹּהֵן בּוֹ כָּכָה יַעֲשׂוּ לְכָל יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים שָׁם בְּשִׁלֹה: גַּם בְּטֶרֶם יַקְטִרוּן אֶת הַחֵלֶב וּבָא נַעַר הַכֹּהֵן וְאָמַר לָאִישׁ הַזֹּבֵחַ תְּנָה בָשָׂר לִצְלוֹת לַכֹּהֵן וְלֹא יִקַּח מִמְּךָ בָּשָׂר מְבֻשָּׁל כִּי אִם חָי: וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאִישׁ קַטֵּר יַקְטִירוּן כַּיּוֹם הַחֵלֶב וְקַח לְךָ כַּאֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשֶׁךָ וְאָמַר לו לֹא כִּי עַתָּה תִתֵּן וְאִם לֹא לָקַחְתִּי בְחָזְקָה: וַתְּהִי חַטַּאת הַנְּעָרִים גְּדוֹלָה מְאֹד אֶת פְּנֵי ה' כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים אֵת מִנְחַת ה':
...וְעֵלִי זָקֵן מְאֹד וְשָׁמַע אֵת כָּל אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן בָּנָיו לְכָל יִשְׂרָאֵל וְאֵת אֲשֶׁר יִשְׁכְּבוּן אֶת הַנָּשִׁים הַצֹּבְאוֹת פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: וַיֹּאמֶר לָהֶם לָמָּה תַעֲשׂוּן כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ אֶת דִּבְרֵיכֶם רָעִים מֵאֵת כָּל הָעָם אֵלֶּה: אַל בָּנָי כִּי לוֹא טוֹבָה הַשְּׁמֻעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ מַעֲבִרִים עַם ה': אִם יֶחֱטָא אִישׁ לְאִישׁ וּפִלְלוֹ אֱ-לֹהִים וְאִם לַה' יֶחֱטָא אִישׁ מִי יִתְפַּלֶּל לוֹ וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקוֹל אֲבִיהֶם כִּי חָפֵץ ה' לַהֲמִיתָם:
התיאור המקראי הוא של חטא שקשור לבזיון הקדשים, אבל הרינון היה על כך שהם שוכבים עם הנשים שבאות לאהל מועד. חז"ל אומרים (יומא ט, ב) שהשמועה הזו התפתחה בגלל שהם היו מעכבים את קרבנות הנשים היולדות, כי הן מביאות רק עופות וזה לא היה חשוב להם, ובגלל זה הן היו מתעכבות מלחזור הביתה, ולכן כך ריננו אחריהם.
הצווחה השניה היתה דוקא לטובה, והיא היתה לשבח את יוחנן בן נדבאי שאוכל הרבה מאוד. הצווחה השלישית גם היא לטובה, והיא היתה על מינויו של אלישמע בן פיכאי לכהן גדול, שהגמרא אינה מרחיבה את הדיבור עליו כאן, והצווחה הרביעית היא לרעת יששכר איש כפר ברקאי.
אגב, במסכת פסחים מופיעים אותם דברים בשינויים קלים ושם מתוארת סעודתו של יוחנן בן נדבאי באופן מוגזם עוד יותר: לא ארבע סאים (מעל שלושים ליטר) של גוזלות לקינוח, אלא ארבעים סאה. ואולם, חלק מהפרשים מסבירים שאין הכוונה שזה מה שהוא היה אוכל בעצמו, אלא שהוא היה מגדל כהנים רבים בביתו ומפרנס אותם. בנוסף, יש שם עוד קצת פרטים על אותו אלישמע בן פיכאי (שנקרא שם בשם ישמעאל בן פיכאי):
3. תלמוד בבלי פסחים נז, א
תנו רבנן: בראשונה היו מניחין עורות קדשים בלשכת בית הפרוה, לערב היו מחלקין אותן לאנשי בית אב, והיו בעלי זרועות נוטלין אותן בזרוע. התקינו שיהיו מחלקין אותן מערב שבת לערב שבת, דאתיין כולהו משמרות ושקלן בהדדי. ועדיין היו גדולי כהונה נוטלין אותן בזרוע. עמדו בעלים והקדישום לשמים. אמרו: לא היו ימים מועטים עד שחיפו את ההיכל כולו בטבלאות של זהב שהן אמה על אמה כעובי דינר זהב. ולרגל היו מקפלין אותן ומניחין אותן על גב מעלה בהר הבית, כדי שיהו עולי רגלים רואין שמלאכתם נאה ואין בה דלם (=דופי). תנא, אבא שאול אומר: קורות של שקמה היו ביריחו, והיו בעלי זרועות נוטלין אותן בזרוע. עמדו בעלים והקדישום לשמים. עליהם ועל כיוצא בהם אמר אבא שאול בן בטנית משום אבא יוסף בן חנין: אוי לי מבית בייתוס אוי לי מאלתן, אוי לי מבית חנין אוי לי מלחישתן, אוי לי מבית קתרוס אוי לי מקולמוסן, אוי לי מבית ישמעאל בן פיאכי אוי לי מאגרופן. שהם כהנים גדולים, ובניהן גיזברין, וחתניהם אמרכלין, ועבדיהן חובטין את העם במקלות.
תנו רבנן: ארבע צווחות צוחה עזרה ראשונה: צאו מכאן בני עלי שטימאו היכל ה'. ועוד צווחה: צא מיכן יששכר איש כפר ברקאי שמכבד את עצמו ומחלל קדשי שמים, דהוה כריך ידיה בשיראי ועביד עבודה. ועוד צווחה העזרה: שאו שערים ראשיכם ויכנס ישמעאל בן פיאכי תלמידו של פנחס, וישמש בכהונה גדולה. ועוד צווחה העזרה: שאו שערים ראשיכם ויכנס יוחנן בן נרבאי תלמידו של פנקאי, וימלא כריסו מקדשי שמים. אמרו עליו על יוחנן בן נרבאי שהיה אוכל שלש מאות עגלים, ושותה שלש מאות גרבי יין, ואוכל ארבעים סאה גוזלות בקינוח סעודה. אמרו: כל ימיו של יוחנן בן נרבאי לא נמצא נותר במקדש.
במשך למעלה מאלף שנות קיומה של העזרה (במשכן ובבית המקדש) היו מאות כהנים גדולים – צדיקים ורשעים, אבל רק ארבע פעמים צווחה העזרה. שניים נזכרו לטובה ושניים נזכרו לרעה. מה המיוחד בארבעת האנשים האלה? האם הם היו האנשים הכי טובים והכי רעים שכיהנו בתפקיד? הרי הגמרא מציינת כהנים אחרים שבלטו לטובה ולרעה:
4. תלמוד בבלי יומא ט, א
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב "יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצרנה"?, יראת ה' תוסיף ימים - זה מקדש ראשון, שעמד ארבע מאות ועשר שנים ולא שמשו בו אלא שמונה עשר כהנים גדולים, ושנות רשעים תקצרנה - זה מקדש שני, שעמד ארבע מאות ועשרים שנה, ושמשו בו יותר משלש מאות כהנים. צא מהם ארבעים שנה ששמש שמעון הצדיק, ושמונים ששמש יוחנן כהן גדול, עשר ששמש ישמעאל בן פאבי, ואמרי לה אחת עשרה ששמש רבי אלעזר בן חרסום - מכאן ואילך צא וחשוב: כל אחד ואחד לא הוציא שנתו.
במה, אם כן, בלטו דוקא ארבעת הכהנים הללו – שניים לטובה ושניים לרעה? קושיה זו הפריעה גם למהרש"א עד שהוא נאלץ לומר שיוחנן בן נדבאי שהיה אוכל כל-כך הרבה הוא יוחנן כהן גדול ששימש שמונים שנה בכהונה הגדולה ובסוף ימיו הפך להיות צדוקי:
5. מהרש"א (ר' שמואל איידלס, המאה ה-16, פולין) חידושי אגדות פסחים נז, א
ויכנס ישמעאל בן פאבי וכו'. כשר היה כפרש"י והא דקאמר התם שנות רשעים תקצרנה על כהנים גדולים שבבית שני היינו אותן שלא הוציאו שנתן ולא היו בכלל שמעון הצדיק ויוחנן כ"ג וישמעאל ור' אליעזר בן חרסום דאותן חיו כמה שנים כדקאמר התם ומיהו ק"ק אמאי נקט הכא דצוחה עזרה על ישמעאל שיכנס טפי מעל שאר כהנים כשרים שהיו שם כדאמרינן התם ודו"ק:
ויכנס יוחנן בן נרבאי כו'. יש לדקדק בזה דחשיב ליה הכא בכלל כהנים כשרים ובפ"ק דיומא לא הוציא מכלל שנות רשעים שהוציאו שנתן אלא שמעון הצדיק ויוחנן כ"ג וישמעאל בן פאבי ור' אלעזר בן חרסום. אפשר דהיינו יוחנן כ"ג והיינו יוחנן בן נרבאי דהכא ומזה יש ליישב דגבי ישמעאל ניחא דאמר שהוא תלמידו של פנחס על שם מעלתו כאילו היה פנחס בן אלעזר רבו שהיה מפורסם במעלה אבל ביוחנן בן נרבאי שאמר שהוא תלמידו של פנקאי למעלתו אין שם רבו פנקאי מפורסם מי הוא אבל אם הוא יוחנן כ"ג שהוא ששימש פ' שנה בכהונה גדולה ואח"כ נעשה צדוקי ניחא דשינה שם רבו פנחס לגנאי לו פנקאי כלומר שאינו עוד תלמיד של פנחס וניחא נמי אם היה יוחנן דהכא הוא יוחנן כ"ג שהיה מתנהג כ"כ בגדולה ובעשירות לפי שהיה מבני חשמונאי כ"ג ומלכים וק"ק אמאי לא חשיב התם בכלל כהנים כשרים את מתתיהו כ"ג דודאי כ"ג כשר היה שמזכירין אותו בנס דחנוכה ויש ליישב ודו"ק:
מסביר ה'ערוך לנר', שהמיוחד בארבעת הכהנים הללו אינו שהם היו יותר צדיקים או יותר רשעים מהאחרים, אלא שהמעשים שהם עשו לא היו ברורים כל-כך, ולכן היתה צריכה לצאת בת קול שתבהיר את מצבם.
מצד אחד ישנם חפני ופנחס שלהוטים לאכול את הבשר של הקרבנות, ומצד שני ישנו יוחנן שגם הוא נראה כאילו הוא להוט לאכול את בשר הקרבנות. מי שמסתכל עליהם מבחוץ אינו יכול לדעת איזה מהם ייחשב לטובה ואיזה מהם ייחשב לרעה, ולכן צריכה בת קול לומר שיוחנן בן נדבאי ייכנס ובני עלי יצאו.
ישמעאל בן פאבי היה אמנם צדיק, אבל בני ביתו היו בריונים, כפי שראינו במסכת פסחים. בכך גם הוא דומה לבני עלי, שדאגו שהנערים יעשו את החטאים בפועל ולא הם, ולכן היתה צריכה בת קול לצאת ולומר שישמעאל בן פאבי אינו עומד מאחורי הבריונים הללו, בעוד חפני ופנחס הם אלו שיזמו את מעשה הבריונות של הנערים. כך גם לגבי יששכר איש כפר ברקאי, שנראה כאילו הוא צדיק גדול שרק דואג שלא לכלכך את הידיים שלו, אבל האמת היא שמדובר בגסות רוח:
6. ערוך לנר (ר' יעקב עטלינגר, המאה ה-19, גרמניה) מסכת כריתות דף כח עמוד ב
בגמרא וישמש בכהונה גדולה. המהרש"א ח"א הקשה בפסחים אמאי צוחה העזרה על רבי ישמעאל בן פאבי יותר מעל שאר כהנים הגדולים והניח בקושיא אכן לענ"ד יש לומר ע"פ הנ"ל שהי' מקום לרנן על ר' ישמעאל על שבני ביתו היו בעלי זרוע לכן העידה העזרה שזה אינו נוגע לו שבו אין דופי ובזה א"ש מה שכתב רש"י שבני ביתו היו בעלי זרוע ולא ידעתי מה בעי בזה ומניין לו זה שלא מצאתי כן בשום מקום ולכן י"ל דמזה הוציא רש"י מדהוצרכה העזרה להכריז עליו אכן י"ל עוד מה שעליו לבדו הכריזה העזרה שהיו בו כל מעלות הכה"ג צדיק וחכם ועשיר שמפני כן תנן סוטה (מט א) משמת ר' ישמעאל בן פיאבי בטל זיו הכהונה:
בגמרא והוציאו יששכר. גם בזה י"ל שהיתה הצווחה לפרסם דבר רשע שלא הי' ניכר שרש"י פירש בפסחים (נז א ד"ה כריך) שהי' האיסור שחציצה פוסלת בקדשים ולכאורה הדבר קשה כיון שפסול עבודה יש כאן היאך הניחוהו הכהנים לעבוד כן אבל י"ל דהנה התוס' (שם) הקשו על רש"י שהרי אין נחשב חציצה שלקיחה ע"י דבר שמה לקיחה אכן בסוכה (דף לז א ד"ה כי) תרצו על זה דזה דוקא היאך שלוקח דרך כבוד מה שאין כן ביששכר שהי' עושה כן דרך ביזוי ע"ש. והנה לפי זה י"ל דיששכר הראה עצמו כאילו עושה כן משום כבוד עבודה כמו שלבש בגדי יקר על בשרו כן הלביש ג"כ על ידיו אשר על כן כרך בשיראי שהוא בגד יקר הערך ולפי זה אין כאן חציצה ולכן לא מיחו הכהנים אכן לבוחן לבבות הי' גלוי שלא משום כבוד עבודה עושה כן אלא אדרבא משום בזיון שלא ללכלך ידיו ומה שכרך בשיראי הי' משום כבוד עצמו להתגאות וא"כ שפיר יש כאן חציצה ופסול עבודה ע"פ מחשבתו וזהו שנתפרסם ע"י צווחת העזרה:
אגב, השאלה האם כפפות הם דבר מותר או אסור עולה בעוד נושאים. רש"י כתב שהבעיה של יששכר איש כפר ברקאי היא חציצה וגם בזיון. האם יש בזיון בלבישת כפפות בעת קיום מצוות?
הפתחי תשובה כתב שאכן סופר סת"ם שכותב ספרי קודש צריך להקפיד שלא יהיו על ידיו כפפות בעת הכתיבה, שלא ייראה כאילו הוא מואס בדיו:
7. פתחי תשובה (ר' אברהם צבי הירש אייזנשטט, המאה ה-19, ליטא) יו"ד רעא סקי"ט
כתב בברכי יוסף בשם מהר"ם פרובינצ"ל בתשובה כתב יד סי' ל"ג אין לכתוב ס"ת ואף לתייג התגין בבתי ידים אף שראשי אצבעות הבתי ידים חתוכים בשגם הקור גדול כי אינו כבוד לס"ת ע"ש (וכ"כ במעשה רוקח פ"ב מהל' ס"ת ה"ח בשם הרמ"פ ע"ש) ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר עובדא דיששכר איש כפר ברקאי סוף פרק מקום שנהגו דקרי ליה התם מחלל קדשי שמים דהוה כריך ידיה בשיראי ועביד עבודה ופירש"י וחציצה פוסלת כו' ועוד דבזיון הוא ע"ש.
הרמ"פ המופיע ב'מעשה רוקח' הוא אותו ר' משה פרובינצל, כנראה, אבל גם ר' משה פיינשטיין התלבט בשאלה דומה, ביחס לכפפות בשחיטה, והוא מביא חילוק מעניין בין שחיטה לבין עבודה בבית המקדש: בשחיטת חולין, הדם אינו חלק מהמצוה, ואילו בעבודת בית המקדש הדם הוא חלק מהעבודה, ולכן אם רוצה אדם לא להתלכלך בדם של שחיטה, אין זה נחשב שהוא מבזה את המצוה, מה שאין הדבר בשחיטת קדשים:
8. אגרות משה (ר' משה פיינשטיין, המאה ה-20, ארה"ב) יורה דעה חלק ב סימן טז
ובדבר לשחוט בבתי ידים שהאריך כתר"ה ומסיק לאיסור מצד שהוא בזיון להסוברים דשחיטה היא מצוה, מהא דחזינן בעובדא דישכר איש כפר ברקאי שכריך ידיה בשיראי ועביד עבודה דלבד איסור חציצה שפוסלת בקדשים היה גם איסור בזיון כדפרש"י בפסחים דף נ"ז, הנה דבר זה צריך באור דהא שיטת רש"י בסוכה דף מ"ב שבכרך ידיו בסודר יכול ליטול הלולב לרבא אף לכתחלה דלא נחשב זה דרך בזיון אלא דרך כבוד, ובהא דישכר איש כפר ברקאי פירשו התוס' דהיה זה דרך בזיון דלכבוד עצמו היה עושה שלא יתלכלכו ידיו בדם האברים ומבזה קדשי שמים קרי ליה התם עיי"ש, וא"כ אפשר בשחיטה נמי אינו דרך בזיון משום שאף אם כוונתו יהיה שלא יתלכלכו ידיו בדם השחיטה נמי אין זה בהמצוה דיציאת הדם אינו מהמצוה דשחיטה דהשוחט ולא יצא דם נמי כשרה כמפורש בחולין דף ל"ג לכן רשאי לבקש עצה שלא יתלכלך בהדם שלא שייך להמצוה, ולא דמי לדם האברים שמקטירים על המזבח שצריך להקטיר האברים כמו שהם עם הדם שעליהם ולכן אין רשאי לבקש עצה שלא יתלכלכו ידיו בעשיית המצוה דהוא בהמצוה גופיה. ומצד עשיית המצוה דשחיטה גופה בבתי ידים הא אין להחשיב זה לדרך בזיון כמו שאינו דרך בזיון במצות לולב, ואף התוס' שפליגי על רש"י ופסלי ליטול לולב ביד הכרוך בסודר הוא משום חציצה שזה לא שייך בשחיטה. וכ"ש אם כוונתו אינו מצד לכלוך הידים אלא בשביל צנה וכדומה שאין להחשיב זה לבזיון.
ונמצא שלא כל מצוה הוא בזיון לעשות בבתי ידים, אלא כשהיא מצוה שבנגיעתו בחפץ המצוה מלכלך ידיו ולובש בשביל זה בתי ידים לכסותם כדי שלא יתלכלכו ידיו שהוא בזיון להמצוה משני טעמים, חדא דצריך האדם לעשות בשמחה ובאהבה שיתכבד בלכלוך ידיו בשביל המצוה ולא לבקש תחבולות שלא יתלכלך, ועוד שהוא כמואס ח"ו בהמצוה בשביל הלכלוך ואלמלי לא היה לו עצה זו לא היה עושה שזהו בזיון. ולכן מצוה שלא שייך זה כגון לולב שלא יאמרו שבשביל שאינו רוצה ליגע בהמצוה מצד איזה לכלוך ומיאוס ח"ו, אלא יבינו שבשביל איזה טעם אחר הוא לובש הבתי ידים אין בזה בזיון, ואם ליכא חציצה ונחשב לקיחה רשאי, וכ"ש אם מה שלבש הבתי ידים היה מצד היראה והכבוד מהמצוה כהא שאיכא כן בספרי קדש שאסור ליגע בידים אם ירא כן גם ממצוה אף שאין בה קדושה, הוא אדרבה עוד כבוד להמצוה.
אבל מ"מ להטעם שכתבתי יש אולי לאסור בשחיטה אף שיציאת הדם אינו מהמצוה דכיון דבכל שחיטה איכא הוצאת דם, הרי נמי נראה שהיה נמנע מלעשות המצוה אם לא היה לו עצה שלא יתלכלכו ידיו שזהו בזיון דטעם הב', ואף שלא שייך בזיון דטעם א' כיון שהלכלוך הוא שלא בהמצוה, מ"מ אולי טעם ב' נמי סגי להחשיב כבזיון, אף שהוא טעם קלוש דמ"ט יחשדוהו בזה שהשיג בקלות עצה שלא יתלכלכו ידיו שהיה נמנע מלעשות אם לא היו לו הבתי ידים, אבל מ"מ כיון שקצת נראה כן להרואין נחשב זה בזיון שאסור, כסברת כתר"ה.
וגם כיון שאין שום חיוב וגם לא מעלה ומדת חסידות שהוא בעצמו יקיים מצות שחיטה אף מהבשר שאוכל הוא עצמו ויכול ליתן לאחר לשחוט ואין בזה משום מצוה בו יותר מבשלוחו, אפשר אין בזה שימנע מלשחוט אף בשביל לכלוך שום גריעותא וחסרון, וממילא אין להחשיב זה לבזיון...
...ונמצא שהוא רק קצת ספק לאסור שלכן אם יש לו צורך כמפני צנה וכדומה אין לאסור לו, אבל בלא צורך יש להחמיר. אבל נראה דבבתי ידים עבים יש לאסור משום דקשה לעשות מלאכה בהם ויש לחוש דלא ידע אם דרס במשהו, וכן אם שהה משהו מצד קושי המלאכה בהם.
שאלה נוספת שדנו בה האחרונים היא האם אפשר לעשות ברית מילה עם כפפות. אמנם לאחר החיתוך צריך לעשות פריעה, ואת זה קשה מאוד לעשות עם כפפות, אבל ישנם מכשירים שאפשר להשתמש בהם לצורך הפריעה. האם מותר להשתמש בכפפות סטריליות לצורך ברית המילה? הרב ברייש נטה לאסור זאת מהסיבות שאמרנו:
9. שו"ת חלקת יעקב (ר' יעקב ברייש, המאה ה-20, ציריך) יורה דעה סימן קמח
כמה מוהלים משתמשים בעת המילה בבתי ידים מטעם נקיון, האם יש לזה מקום שזה נגד הדין דבעינן שיעשה בידיו ממש, או דאין קפידא אם יעשה בבתי ידים, אכן לא ידענא איך יעשו בעת הפריעה, ומביא מהאי דיששכר איש ברקאי בפסחים נ"ז דכריך ידיו בשיראי ועביד עבודה, דפירש"י דמקרי בזיון קדשים וכו' עכ"ל שאלתו, וביקש לידע חוות דעתי.
...איברא דבני"ד אף דמצות מילה היא כעין קרבן וכאמור, וממילא שייך ביה גם כן טעמא האמור בפסחים נ"ז ביששכר איש כפר ברקאי דכרך ידיה בשיראי דהוי בזיון קדשים, עכ"ז יש לבעל דין לחלוק, דבשם היה עושה לכבוד עצמו...
ודברתי עם רופא מומחה ואמר לי, אף שבנתוח גדול בבטן, רח"ל, וכדומה, נוהגין הרופאים כעת לעשות בבתי ידים פלסטיים מפני הנקיון, אבל בנתוח קטן באברי אדם בחוץ, לערך כמו חיתוך ופריעה של מילה, עושין גם הרופאים בלי בתי ידיים, באופן שאין בזה שום חששא של סכנה, וממילא מי שמל בבתי ידים, קרוב לומר דהעיקר אצלו שאינו רוצה ללכלך את ידיו בדם מילה, ומקרי מבזה קדשי שמים, זה מצות מילה הדומה לקרבן וכנ"ל.
ועי' במג"א סוף ס"י צ"א בשם הב"ח שלא להתפלל בבתי ידים כדרך עוברי דרכים, ובב"ח עצמו הלשון, ומקצתן לובשין בתי ידים שקורין הענטעקיס ועומדין בתפלה, ומהר"י יעקב פולק ז"ל קרא עליהם המקרא הזה אל תבואנו רגל גאוה ויד רשעים אל תנידני, ואם כן מילה הדומה לקרבן ג"כ כתפלה שהיא במקום קרבן.
אבל הרב יצחק זילברשטיין כתב שאין איסור למול עם כפפות, כיון שברור שהוא עושה זאת בגלל החיידקים ולא כדי למנוע את הלכלוך:
10. חשוקי חמד (הרב יצחק זילברשטיין, בני ברק) פסחים נז, א
שאלה: מוהל שנדרש מהורי התינוק ללבוש כפפות סטריליות בשעת המילה הסתפק שמא הדבר אסור, שהרי הגמרא אומרת שצווחה העזרה צא מכאן יששכר איש כפר ברקאי, שמכבד את עצמו ומחלל קדשי שמיים, דהוה כריך ידיה בשיראי ועביד עבודה. ופרש"י: "וחציצה פוסלת בקדשים דבעינן ולקח הכהן שיקח בעצמו, ועוד דבזיון הוא". ובמילה הטעם של חציצה אינו שייך, אולם חשש המוהל שמא שייך כאן הטעם של בזיון, ויש לדון האם באמת יש ללמוד מכאן לענין מילה?
תשובה: נראה דלא דמי למעשה דיששכר איש כפר ברקאי, שהרי שם הוא כרך ידיו משום כבודו, המטרה היתה לשמור על עצמו, ולכן נענש, מה שאין כן בענייננו שכוונת המוהל לשמור את התינוק מזיהום וכדומה. ונראה עוד דאף אם לא נדרש לכך המוהל, אלא שהוא עצמו רוצה לחבוש כפפות אלו מחשש שמא נגוע התינוק במחלה מדבקת, הדבר מותר, שהרי יש בכך חשש סכנה, ואינו עושה לכבוד עצמו אלא על מנת למנוע סכנה, ולכן נראה שיכול לשים על ידיו את הכפפות.
לסיום, ראיתי חידוש יפה על סמך הגמרא שמשוה בין בני עלי לבין יוחנן בן נדבאי. בהמשך הסוגיה שראינו לעיל, חז"ל משוים בין הדורות הראשונים – אלו שהיו חיים בזמן בית ראשון – לבין הדורות האחרונים – שחיו כשחרב הבית השני, והביאו מחלוקת בין ר' יוחנן לריש לקיש איזה דור היה ברמה רוחנית גבוהה יותר:
11. תלמוד בבלי מסכת יומא דף ט, ב
רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרווייהו: ראשונים שנתגלה עונם - נתגלה קִצָּם, אחרונים שלא נתגלה עונם - לא נתגלה קצם. אמר רבי יוחנן: טובה צפורנן של ראשונים מכריסן של אחרונים. - אמר ליה ריש לקיש: אדרבה, אחרונים עדיפי, אף על גב דאיכא שעבוד מלכיות - קא עסקי בתורה! אמר ליה: בירה תוכיח, שחזרה לראשונים ולא חזרה לאחרונים.
הרב יהושע הלר, בספרו 'חוסן יהושע' מביא את דברי אחיו שמסביר למה הביאו דוקא את הדוגמא של ציפורנן של הראשונים לעומת כריסן של האחרונים:
12. חוסן יהושע (ר' יהושע הלר, המאה ה-19, ליטא) מבוא, הערה ב
וזהו טעם פלוגתתן של ר' יוחנן וריש לקיש, אמר ר' יוחנן: טובה ציפורנן של ראשונים מכריסן של אחרונים. אמר לו ריש לקיש: אדרבה, אחרונים עדיפי דעם שפלותם עסקי באורייתא. אמר לו: בירה תוכיח, שחזרה לראשונים (במשך קצר) ולא חזרה לאחרונים והוא מבואר. אולם כוונת מליצתם ז"ל "טובה ציפורנן מכריסן", ביאר אחי הרב הגאון מו"ה יחיאל העליר נ"ע כי שם הביאו שמשכן שילה חרב בשביל ששהו את קיניהן של הנשים הבאות ליטהר וידוע כי הכפרה עיקרה תלויה בדם, ובקינין אין בין מליקה להזיה שום הפסק, והמליקה היא בציפורן, והם נתעצלו ואיחרו אותה, ואמרו ז"ל ארבעה צווחות צווחה עזרה צאו מכאן בני עלי שטימאו את היכל ה' והוא בהתעצלם בהקרבת הקינין כמשז"ל (שבת נד). ועוד צווחה בבית שני שאו שערים ראשיכם ויכנס יוחנן בן נרבאי כו' וימלא כריסו מקדשי שמים, שאכילת קדשים מצוה וכפרה. הנה על בני עלי צווחה שהעוו באיחור המליקה שהיא בציפורן, ואת יוחנן שבחה שמילא כריסו מקדשי שמים, ומ"מ רואים אנחנו שטובה ציפורנן של ראשונים גם בהעוותם בה מכריסן של אחרונים שזכו בו, שהרי אחר חורבן שילה לא משכו לו ימי השממון וחזרה לנו הבית בהבנותו בנין שלמה, ואת אחרונים שיבחה שאו שערים ראשיכם כו', וימלא כריסו, ומ"מ עדייין לא יכונו להקים חרבות עד יכונן ה' ירושלים וביתו יבנה בה.
