הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
ביאור הביטויים: "בתראי"; "בפלוגתא"
[ביאור מונחי הקישור בגמרא]
כריתות כד ע"א
"מתני'/. המביא אשם תלוי ונודע לו שלא חטא, אם עד שלא נשחט - יצא וירעה בעדר, דברי ר"מ, וחכמים אומרים: ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה, ר"א אומר: יקרב, שאם אינו בא על חטא זה הרי הוא בא על חטא אחר; ...
גמ'. במאי פליגי? ר"מ סבר: כיון דלא צריך ליה לא מקדיש ליה, ורבנן סברי: מתוך שלבו נוקפו גומר ומקדיש. ...
א"ר ששת: מודה ר"מ לחכמים, במפריש שני אשמות לאחריות ונתכפר באחת מהן, דשני ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה; מאי טעמא? ע"כ לא פליגי ר"מ עליהון דרבנן, אלא משום דלא גלי דעתיה דלבו נוקפו, אבל הכא מכדי חד הוא דאיבעי ליה לאפרושי, מ"ט אפריש תרי? דסבר: אי מירכס חדא מיכפרנא באידך חבריה, וכיון דגלי דעתיה דלבו נוקפו היה, הואיל וכך היה גמר והקדישו.
אמר רב יהודה אמר רב: מודים חכמים לר"מ, באשם תלוי שהוזמו עדיו, דיצא וירעה בעדר; מ"ט? עד כאן לא פליגי רבנן עליה, אלא היכא דאפרשיה ע"פ עצמו ואמרינן לבו נוקפו, אבל היכא דע"פ עדים אפרשיה לא הוה סמוך עילוי דעדים, דסבר: דלמא אתו אחרים ומזמי להו.
מתיב רבא: שור הנסקל אינו כן, אם עד שלא נסקל - יצא וירעה בעדר; ה"ד? אילימא דאתו בי תרי אמרי הרג ובי תרי אמרי לא הרג, מאי חזית דציית לבתראי? ציית להו לקמאי! אלא לאו בעדי הזמה, ודכוותיה גבי אשם תלוי בעדי הזמה ופליגי!
א"ל אביי: ודלמא שור הנסקל ה"ד? כגון שבא הרוג ברגליו, ודכוותיה גבי אשם תלוי כגון דהוכרה חתיכה, אבל היכא דאפרשיה לאשם תלוי ע"פ עדים - לא.
בפלוגתא, אשם תלוי שהוזמו עדיו - רבי אלעזר אומר: הרי היא כמנחת קנאות, דתניא: נמצאו עדיה זוממין - מנחתה תצא לחולין; רבי יוחנן אמר: ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה.
ורבי יוחנן נדמייה למנחת קנאות! לא דמי, מנחת קנאות לא לכפרה קאתייא אלא לברר עון, אבל אשם תלוי דלכפרה אתי, מתוך שלבו נוקפו גומר ומקדישו.
מבנה הסוגיה:
1.
במשנה יש מחלוקת בין רבי מאיר וחכמים.
2.
הגמרא מנמקת את סברות חכמים ורבי מאיר.
3.
רב ששת מציין מקרה שבו רבי מאיר מודה לחכמים.
4.
רב יהודה בשם רב מציין מקרה שבו חכמים מודים לרבי מאיר.
5.
רבא מקשה על רב.
6.
אביי מתרץ את הקושיה על רב.
7.
הגמרא ["סתמא דגמרא"] קובעת שמחלוקת רב ורבא "שווה" למחלוקת רבי אלעזר ורבי יוחנן [רבי יוחנן סובר שהמחלוקת במשנה היא כדברי רבא בדברי חכמים].
8.
מסקנה: לפי רבי יוחנן ורבא חכמים במשנה חולקים על רבי מאיר גם באשם תלוי שהוזמו עדיו. ובפשטות כך פוסק הרמב"ם:
9.
רמב"ם הלכות פסולי המוקדשין פרק ד הלכה יט:
הביא אשם תלוי ונודע לו שלא חטא או שחטא ודאי, אם עד שלא נשחט ירעה עד שיפול בו מום ויפלו דמיו לנדבה מפני שלבו של אדם דוה על עונותיו והואיל ועל ספק הפרישו גמר בלבו להקדיש, הפריש אפילו ע"פ עדים והוזמו יפלו דמיו לנדבה, ואם אחר שנשחט נודע לו, הדם ישפך והבשר ישרף כשאר פסולי המוקדשין, נודע לו אחר שנזרק הדם, הבשר יאכל לכהנים ככל האשמות.
10.
ונראה להסביר את היסודות שניתן ללמוד ממהלך הגמרא – וכפי שפסק הרמב"ם. ולצורך העניין נעמוד גם על כמה מהנחות יסוד בסוגייה [מבחינת "עריכת הגמרא"]
11.
רב ששת היה תלמיד מובהק של רב הונא וחברו של רב חסדא, בדור שני-שלישי. למעשה רב ששת חי אחרי רב יהודה ובודאי שאחרי "רב". לפי זה נשאלת השאלה: מדוע הגמרא הביאה את דברי רב ששת לפני דברי רב יהודה בשם רב?
11.1
ונראה לומר: החידוש של רב ששת הוא חידוש "קל", שמלמדנו שיש מקרה שבו רבי מאיר מודה לחכמים. והרי הלכה תהיה בכל מקרה כחכמים נגד רבי מאיר, ומה מוסיפה העובדה שיש מקרה שרבי מאיר מודה לחכמים?
11.2
ונראה להסביר: רב ששת מחדש שרבי מאיר מודה במקרה כזה לא רק לדין של חכמים אלא גם לנימוק של חכמים, וממילא כשהדין ייקבע כחכמים הרי שגם הנימוק של חכמים ייקבע להלכה.
12.
רבא הקשה על "רב", ומשמע מכך שהוא חולק עליו [בגלל קושייתו].
13.
אביי מתרץ את קושיית רבא. משמע שאביי סובר כדעת "רב".
14.
הגמרא קובעת "בפלוגתא", שזהו ביטוי דומה לביטוי "כתנאי". זאת אומרת שמחלוקת רב יהודה [בשם "רב"] ורבא היא כמחלוקת בין רבי אלעזר ורבי יוחנן.
15.
לפי הדברים לעיל נבין את דברי ה"כסף משנה" הלכות פסולי המוקדשין פרק ד הלכה יט:
הביא אשם תלוי ונודע לו שלא חטא וכו'. בכריתות רפ"ו (דף כ"ג:) המביא אשם תלוי ונודע לו שלא חטא [אם עד שלא נשחט] יצא וירעה בעדר דברי ר"מ וחכ"א ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה ובגמרא במאי פליגי ר"מ סבר כיון דלא צריך ליה לא מקדיש ליה ורבנן סברי מתוך שלבו נוקפו גומר ומקדיש תנא בין שנודע לו שחטא ובין שנודע לו שלא חטא פליגי ר"מ ורבנן. ומ"ש הפרישו אפי' ע"פ עדים והוזמו יפלו דמיו לנדבה. שם (דף כ"ד) אמר רב יהודה אמר רב מודים חכמים [לר"מ] באשם תלוי שהוזמו עדיו שיצא וירעה בעדר מ"ט ע"כ לא פליגי רבנן עליה אלא היכא דאפרשיה על פי עצמו דאמרינן לבו נוקפו אבל היכא דע"פ עדים אפרשיה לא הוה סמוך עילוויהו דעדים דסבר דילמא אתו אחרים ומזמי להו
מתיב רבא שור הנסקל אינו כן וכו'
בפלוגתא אשם תלוי שהוזמו עדיו ר' אלעזר אומר הרי היא כמנחת קנאות וכו' תצא לחולין ר"י אמר ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה
ופסק רבינו כר"י לגבי רב
ה"כסף משנה" מדגיש שמהסוגיה משמע שרבי יוחנן חולק על "רב". והכלל הוא שהלכה כרבי יוחנן נגד "רב".
15.1
ועוד דרבא דבתרא הוא מתיב לרב
והוא מוסיף: "רבא" חולק על "רב", ומכיון ש"רבא" נחשב "בתראי" ביחס ל"רב" הרי שהלכה כמותו נגד "רב".
משמע מדבריו, שמכך שרבא מקשה על "רב", משמע שהוא חולק עליו.
15.2
ואע"ג דשני שינויא דחיקא הוא.
והתרוץ של אביי נחשב "דחיקא" – תרוץ "דחוק", והרי הכלל הוא שהלכה כרבא נגד אביי.
16.
הנחת ה"כסף משנה" [בסוף סעיף 15 לעיל] היא, שבמחלוקת בין רבי אלעזר ורבי יוחנן – הלכה כרבי יוחנן.
16.1
הערה: יש שגורסים בגמרא "ריש לקיש" במקום רבי אלעזר, וגם לפי גירסא זו הלכה היא כרבי יוחנן נגד ריש לקיש. אלא שיש להעיר על כך: יש אומרים שהלכה כרבי יוחנן נגד ריש לקיש היא רק כאשר הם חלוקים בסברת עצמם, ואילו כאן הם חלוקים בהסבר המחלוקת בין רבי מאיר וחכמים במשנה ואולי בזה אין הכרח שהלכה כרבי יוחנן.
17
בקשר לאמור לעיל בסוף סעיף 16.1:
יד מלאכי כללי התלמוד כלל רלג:
אליבא דנפשייהו אבל במאי דפסקי בפלוגתא דתנאי כיון דר"ל סבר לה כרבנן וקי"ל דיחיד ורבים הלכה כרבים הלכה כרבנן כ"כ הכנה"ג בכללי הגמרא אות נ"ג בשם ה"ה ומהר"ר בצלאל וכן מצאתי למרן בכ"מ פ"א מהלכות תרומות הלכה כ"ה ...
אמנם הוא מדבר על מקרה שריש לקיש פוסק כחכמים ורבי יוחנן פוסק כרבי מאיר אז הלכה תהיה כריש לקיש נגד רבי יוחנן. בסוגייתנו רבי יוחנן מפרש שחכמים חולקים על רבי מאיר במקרה המדובר, וריש לקיש טוען שחכמים כן מודים לרבי מאיר במשנה במקרה המיוחד, אבל שניהם פוסקים כחכמים, ולכן אולי לא קשור לדברי ה"יד מלאכי".
18.
ה"כסף משנה" קבע - לעיל בסעיף 15.1 - שמפני שרבא הוא "בתראי" ביחס ל"רב" לכן נקבעה הלכה כמותו.
18.1
ויש להעיר: יש שגורסים "רבה" במקום רבא, ואז יקשה: הלכה צריכה להיות כאביי שהוא "בתראי" כלפי "רבה".
19.
הביטוי "בפלוגתא" משמעותו דומה לביטוי "תנאי", כלומר: כמו שמדמים מחלוקת אמוראים למחלוקת תנאים על ידי ביטוי הקישור "כתנאי" או "תנאי היא", הרי שכאן תולים מחלוקת אמוראים במחלוקת אמוראים אחרת - ראה ב"מתיבתא", הערה י. כך משמע ברש"י בסוגיה. וכך גם משמע מדברי ה"כסף משנה" שהבאנו לעיל, שקושיה של אמורא על אמורא אחר מוכיח שחולק עליו.
20.
אולם ה"ערוך לנר" מעיר:
ערוך לנר מסכת כריתות דף כד עמוד א:
בד"ה בפלוגתא. כי היכא דפליג רבא ור"י. לא ידעתי למה נימא דפליג רבא משום שהקשה על רב יהודה כיון שאביי תירץ קושיתו והוא לא השיב על תירוץ אביי ולא ידעתי שום מקום שיקרא המקשן חולק על המימרא היכי שיש תירוץ לקושיתו.
ואי משום דקתני בפלוגתא הרי לשון זה יש לפרש כלשון הגמרא כתנאי דמייתי היכי שאמר אמורא דבר ומצאנו דפליגי תנאים בהדבר
כן יש לפרש לשון בפלוגתא דהיינו שמה שאמר רב יהודה הוא דבר התלוי בפלוגתא שבין ר' יוחנן ור"א:
הוא קובע: מכיון שקושייתו של רבא יושבה על ידי אביי לא נראה לומר שרבא חולק בהכרח על רב יהודה בשם רב. הוא כנראה לא מקבל, שבסוגייתנו תרוצו של אביי "דחוק" [כהסבר ה"כסף משנה"].
20.1
כמו כן ניתן להבין ממנו שהוא כן מקבל את הקביעה שאם אין תשובה [שלא מוגדרת כדחוקה] על שאלתו של אמורא, אזי מוכח שהוא - המקשן - חולק על האמורא המוקשה.
20.2
הוא גם מסביר שלשון "בפלוגתא" הוא כמו "כתנאי". זאת אומרת, שדעת אמורא מסויים [שלא חולקים עליו] היא כדעה אחת ממחלוקת תנאים. כך גם בסוגייתנו, דעה אחת של אמורא – רב יהודה בשם רב, שלא חולקים עליו - היא במחלוקת בין רבי יוחנן ורבי אלעזר [או "ריש לקיש"], אבל אין כאן שתי דעות אמוראים שחולקות כמו רבי יוחנן וריש לקיש [כדברי רש"י שרבא חולק על רב יהודה בשם רב].
