הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

הסבר הביטויים: "אמרו לו"; "סתם ואחר כך מחלוקת"

[ביאור מונחי הקישור בגמרא]

כריתות יא ע"ב

/מתני'/. אמרו לו אכלת חלב - מביא חטאת. עד אומר אכל ועד אומר לא אכל, אשה אומרת אכל ואשה אומרת לא אכל - מביא אשם תלוי. עד אומר אכל והוא אומר לא אכלתי - פטור.
שנים אומרים אכל והוא אומר לא אכלתי - רבי מאיר מחייב. א"ר מאיר: אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה, לא יביאוהו לידי קרבן הקל?
אמרו לו: מה אם ירצה לומר מזיד הייתי - פטור.
אכל חלב וחלב בהעלם אחת - אינו חייב אלא אחת, אכל חלב ודם ופיגול ונותר בהעלם אחת - חייב על כל אחת ואחת, זה חומר במינין הרבה ממין אחד. וחומר במין אחד ממינין הרבה, שאם אכל כחצי זית וחזר ואכל כחצי זית אחר בהעלם אחת ממין אחד - חייב, משני מינין - פטור.
גמ'. קתני: אמרו לו אכלת חלב - מביא חטאת; אמרו כמה הויין? תרין, והוא מה אמר להון? אלימא דשתיק ולא קמכחיש להו, אלא שתיקה דתרין הוא דמביא חטאת, על שתיקה דחד לא, אימא מציעתא: עד אומר אכל והוא אומר לא אכלתי, טעמא דמכחיש ליה, אבל שתיק מיחייב, וכ"ש תרי! אלא דקמכחיש להו, מני? ר"מ היא, [הערה: כאן הביטוי "מני" אינו מורה שכך הלכה, כי מדובר בגמרא כאן בתהליך של בירור] דאמר: הכחשה דבי תרי לאו הכחשה היא, אבל לרבנן פטור. ומאי קמשמע לן? מסיפא שמעת מינה! הא קמשמע לן, דבר זה מחלוקת ר"מ ורבנן, והוא דקמכחיש להו.
איכא דאמרי: אמרו לו נמי חד קרי ליה, דתנן: האשה שהלך בעלה למדינת הים, ובאו ואמרו לה מת בעליך ונישאת, ואח"כ בא בעלה - תצא מזה ומזה, דקי"ל דאפילו בחד, ממאי? מדקתני סיפא: נישאת שלא ברשות - מותרת לחזור לו, מאי שלא ברשות? שלא ברשות בית דין (ועד אחד) +מסורת הש"ס: [אלא בעדים]+ מכלל דרישא ברשות ב"ד ובעד אחד, אלמא גבי עד אחד קתני אמרו, והכא נמי דקתני אמרו לו, משמע אפילו עד אחד. והוא מאי קאמר? אלימא דקא מכחיש ליה, מי מייתי? והא קתני מציעתא: עד אחד אומר אכל והוא אומר לא אכלתי - פטור! אלא דשתיק, ממציעתא שמע מינה: עד אחד אומר כו', טעמא דקא מכחיש ליה, אבל שתק מישתק - חייב! לעולם דלא מכחיש ליה, והכי קתני: אמרו לו אכלת חלב - מביא חטאת, במה דברים אמורים - דשתיק, אבל מכחיש ליה - פטור. ומדאורייתא מנלן דלא מכחיש ליה חייב? דת"ר: +ויקרא ד'+ או הודע אליו חטאתו - ולא שיודיעוהו אחרים, יכול אפילו אין מכחישן? תלמוד לומר: או הודע אליו, מכל מקום; במאי עסקינן? אלימא בתרין, תרין ואין מכחישן קרא בעי?.

1.
לפי ההסבר הראשון בגמרא יש במשנתנו תופעה מעניינת. ברישא יש "סתם משנה" ובהמשך המשנה מופיעה מחלוקת בעניין זה בין רבי מאיר ורבנן.

2.
הביטוי "חכמים"/"רבנן" לא מופיע במשנה אלא ביטוי סתמי - "אמרו לו" [למה לא נאמר "אמרו לו חכמים"?], ואומרת הגמרא שכוונת המשנה לומר שהדעה הסתמית ברישא היא היא מחלוקת בין רבי מאיר וחכמים בהמשך המשנה.

3.
שואלים הפרשנים: הרי זה מאד תמוה, אפשר היה להשמיט בכלל את הרישא הסתמית וממילא היתה נשארת מחלוקת רבי מאיר וחכמים, והיינו פוסקים בין כך ובין כך כחכמים [כרבים מול יחיד – רבי מאיר]. ראה בתוס' ישנים, ד"ה "דבר זה": "תימה, למאי איצטריך למיסתמיה ברישא אי דליהוי סתם ואחר כך מחלוקת פשיטא דיחיד ורבים הלכה כרבים"

4.
הסבר: ברישא של המשנה מופיעה הדעה כ"סתם" ואחר כך אותו עניין מופיע כמחלוקת בין רבי מאיר וחכמים. מבנה כזה נקרא "סתם ואחר כך מחלוקת" והכלל הוא ש"אין הלכה כבתם" ולכן ממילא יוצא שהלכה כחכמים. כאשר ה"סתם" וה"מחלוקת" הם במשניות שונות ובפרקים שונים [כבדרך כלל בש"ס] ברור, אבל במשנה אחת מה ההגיון של תופעה כזאת?

5.
יד מלאכי כללי התלמוד כלל רכג:

הא קמ"ל דבר זה מחלוקת ר' פלוני ור"פ, רגיל תלמודא לתרץ כאשר מצינו מילתא דברישא תנו להו בסתמא ולבתר הכי בסיפא מייתי תרי תנאי דאפליגי בההיא מילתא גופא דמקשינן בגמרא מאי קמ"ל ברישא הא מסיפא שמעינן לה ומתרצינן הא קמ"ל דבר זה מחלוקת ר"פ ור"פ
וזה יתכן ויצדק שפיר כשהשני תנאים החולקים בסיפא הם חד לגבי חד
אמנם כשהתנאים הנזכרים בסיפא הוא מחלוקת יחיד ורבים כההיא דכריתות ריש פרק אמרו לו [כריתות דף י"א ב'] דאמרינן הא קמ"ל דבר זה מחלוקת ר"מ ורבנן למדונו התוספות חדשים שם להקשות דא"כ אמאי אצטריך למסתמיה ברישא אי דליהוי סתם ואחר כך מחלוקת פשיטא דיחיד ורבים הלכה כרבים והניחו דבר בתימה.

עד כאן הוא מתייחס לסוגייתנו - ככל האמור לעיל בסעיפים 1-4.

5.1

ולפק"ד נראה דיש ליישב דאין ה"נ דבעלמא לא היה צריך למסתמיה ברישא משום דממילא הוה ידעינן דהלכתא כרבנן מטעמא דרבים נינהו אך בהך מתניתין דכריתות דר' מאיר קא יהיב טעמא למילתיה וקאמר אם הביאוה שנים לידי מיתה חמורה לא יביאוהו לידי קרבן הקל הוה ס"ד שפיר למפסק כוותיה אף כנגד רבים משום דמסתבר טעמיה ולהכי אצטריך למסתמיה ברישא כי היכי דליהוי סתם ואח"כ מחלוקת דהלכה כמחלוקת דזה מורה לנו דאף דמסתבר טעמיה דר"מ אין לנו לפסוק אלא כרבנן משום דרבים נינהו וכדאשכחן בפרק המפלת דף ל' ב' וכן בפרק בא סימן דף מ"ט א' דתני רבי במתניתין סתמא יתירתא אע"ג דקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים משום דהוה ס"ד לפסוק כר"מ מן הטעם דמסתבר טעמיה יע"ש ואשכחן נמי בכמה דוכתי בגמרא שהאמורא פוסק הלכה כרבים ומקשינן פשיטא דיחיד ורבים הלכה כרבים דבכולהו משני מהו דתימא מסתבר טעמיה קמ"ל כמו שתמצא בפרק במה אשה דף ס' ב' ובפרק א' דביצה דף י"א א' ובפרק ג' דיומא דף ל"ו ב' וביבמות דף מ"ז א' דוק ותשכח וע"ע הרשב"א בתשובותיו סימן מ"ד:

הוא מסביר: שאמנם הלכה כחכמים נגד רבי מאיר אבל מכיוון שמסתבר טעמו של רבי מאיר [ולכן ברור יותר הניסוח במשנה ש"אמר רבי מאיר..." ומובא נימוקו במפורש] היינו פוסקים כדעת יחיד נגד רבים, לכן בא רבי יהודה הנשיא וסתם ברישא כדי שכל המשנה תיחשב כ"סתם ואחר כך מחלוקת" שאין הלכה כסתם, וממילא לא כרבי מאיר ונשארה הלכה כחכמים למרות שדעת רבי מאיר "מסתברא טעמיה".

5.2
ויש להעיר: נמצאו למדים שגם "סתם" בחלק ממשנה מוגדר כ"סתם", וגם היחס בין "סתם ל"מחלוקת" יתכן שיהיו באותה משנה. כמו כן נלמד מכאן שהכלל של "סתם ואחר כך מחלוקת – אין הלכה כסתם" הכוונה שבוודאות אין הלכה כסתם ולא שאין רק הכרח לפסוק כסתם.

6.
ואולי אפשר להסביר את כל המשנה בפשטות: המחלוקת בין רבי מאיר וחכמים מנוסחת כ"משנה עתיקה" והרישא נוסחה מחדש על ידי רבי יהודה הנשיא כדעת רבי מאיר, אבל רבי יהודה הנשיא הביא אחר כך את המחלוקת כדי שלהלכה למעשה ייקבע כחכמים ולא כרבי יהודה הנשיא עצמו שסתם ברישא כדעת רבי מאיר.