הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
הסבר הביטויים: "סתם משנה"; "סוגי עיקרית"
[ביאור מונחי הקישור בגמרא]
תמורה לד ע"א
ואלו הן הנשרפין. אמר מר: חמץ בפסח - ישרף. סתם לן תנא כר' יהודה, דאמר: אין ביעור חמץ אלא שרפה.
1.
במסכת פסחים דף כא מחלוקת במשנה בין רבי יהודה לחכמים אם מצות ביעור חמץ היא דווקא בשריפה – דעת רבי יהודה.
2.
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ג הלכה יא:
כיצד ביעור חמץ כ שורפו או פורר וזורה לרוח או זורקו לים, ואם היה החמץ קשה ואין הים מחתכו במהרה הרי זה מפררו ואחר כך זורקו לים, וחמץ שנפלה עליו מפולת ונמצא עליו עפר שלשה טפחים או יתר הרי הוא כמבוער וצריך לבטל בלבו אם עדיין לא נכנסה שעה ששית. נתנו לנכרי קודם שעה ששית אינו צריך לבער, ואם שרפו קודם שעה ששית הרי זה מותר ליהנות ל בפחמין שלו בתוך הפסח, אבל אם שרפו משעה ששית ולמעלה הואיל והוא אסור בהנייה הרי זה לא יסיק בו תנור וכירים ולא יאפה בו ולא יבשל בו, ואם אפה או בשל אותה הפת ואותו התבשיל אסור בהנייה, וכן הפחמין שלו אסורין בהנייה הואיל ושרפו אחר שנאסר בהנייה.
משמע מהרמב"ם שפוסק כחכמים, שהרי הוא לא מחייב דווקא בשריפה.
3.
שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תמה סעיף א:
כיצד ביעור חמץ, (א) א שורפו (ב) [א*] <א> או פוררו וזורה לרוח (ג) או זורקו לים. (ד) ואם היה ב החמץ קשה ואין הים מחתכו במהרה, הרי זה (ה) מפררו ואחר כך זורקו לים. הגה: (ו) <ב> והמנהג לשורפו. (ז) וטוב לשרפו ביום דומיא דנותר שהיה נשרף, ביום (ד"ע), ג אך אם רוצה לשורפו מיד אחר הבדיקה כדי שלא יגררנו חולדה, (ח) הרשות בידו. (הגהות מיימוני פ"ג וכל בו).
גם השולחן ערוך – כמו הרמב"ם - פוסק כחכמים ולא כרבי יהודה.
4.
אולם הרמ"א מדגיש "והמנהג לשורפו". האם כוונתו שזה רק מנהג, או שמעיקר הדין יש לשורפו?
5.
משנה ברורה סימן תמה ס"ק ו:
(ו) והמנהג לשורפו - דחוששין [טו] לדעת הפוסקים שפסקו כר' יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה דילפינן מנותר שהוא בשריפה. ומנהג זה הוא אפילו אם שורפו בזמן הראוי דהיינו [טז] בסוף שעה ה' כמנהגנו וכדמבואר לעיל בסימן תל"ד או בכל שעה ששית וכ"ש [יז] במצא חמץ לאחר שש או בפסח גופא דבודאי יש לנהוג לכתחלה לבערו ע"י שריפה דוקא:
מה"משנה ברורה" משמע שכוונת הרמ"א היא, ש"המנהג לשורפו" זהו דין ממש - כי הלכה כרבי יהודה שיש דווקא לשרוף את החמץ.
6.
הגהות מיימוניות הלכות חמץ ומצה פרק ג הלכה יא:
[כ] בפרק כל שעה ר' יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה וחכ"א אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים
ופירש ר"י דקי"ל כר"י דסתם לן תנא כוותיה בפרק בתרא דתמורה דף לד אלו הן הנשרפין תרומה טמאה וחמץ בפסח אע"פ דשתק ר"י לתנא בפרקין דהכא אנן לא שתקינן דמדברי עצמו דקאמר בדוכתא אחריתא שתק. ..
גם ממנו משמע שהלכה כבסוגייתנו שהלכה כרבי יהודה [כמו שמשמע מפסק הרמ"א].
7.
ובהקשר לסוגייתנו:
מהגמרא משמע שמשנתנו - שהיא "סתם משנה" - היא כדעת רבי יהודה שיש לשרוף את החמץ. לכן יש לפסוק כרבי יהודה דווקא. אולם מהרמב"ם והשולחן ערוך [לעיל] משמע שפסקו כחכמים נגד רבי יהודה. ולכאורה נימוקם הוא שהלכה במשנה [במסכת פסחים דף כו] כחכמים נגד רבי יהודה,
7.1
ומה שקשה מסוגייתנו [שמשמע שהלכה כרבי יהודה] ניתן לומר שמדובר במחלוקת סוגיות. וסוגייתנו איננה "סוגיה עיקרית" אלא סוגיה "צדדית" שהרי אין עיקרה דן בהלכות חמץ כמו במסכת פסחים, ולכן הכלל המחייב הוא לפי מה שמשתמע מהסוגיה במסכת פסחים, והלכה כחכמים נגד רבי יהודה.
7.2
והרמ"א – כנראה – מחמיר כמשתמע מסוגייתנו. זאת אומרת: אם ניתן לקיים למעשה את שתי הסוגיות [שהרי לכו"ע ביעור חמץ על ידי שריפתו - מועילה] הרי שיש להעדיף זאת.
8.
אפשר אולי לומר שמחלוקתם היא גם במשמעות הביטוי "סתם לן תנא כר' יהודה". לפי הרמב"ם כך סוברת סוגייתנו, אבל ההלכה היא כדעת המשנה במסכת פסחים [כפי שאמרנו שהיא ה"סוגיה עיקרית"], ואילו הרמ"א סובר, שהביטוי הנ"ל בסוגייתנו הוא ביטוי ששיבץ "עורך הגמרא", ולמרות שהסוגיה איננה "סוגיה עיקרית", הרי שכאן מכריע "עורך הגמרא" שהלכה כרבי יהודה.
9.
ואולי אפשר להסביר את המחלוקת בין השו"ע [והרמב"ם] והרמ"א על פי העיקרון של: "סתם ואחר כך מחלוקת - אין הלכה כסתם" – כך יסבור הרמב"ם, שהמשנה בפסחים נכתבה/נקבעה אחרי סוגייתנו ולכן הלכה כחכמים, ואילו הרמ"א יסבור, שמשנתנו היא זו שנכתבה/נקבעה אחרונה, ולכן הכלל הוא "מחלוקת ואחר כך סתם - הלכה כסתם" - כמשנתנו.
9.1
האמור בסעיף 9 מבוסס על ההנחה, שאין להבחין בין "סוג" הסוגיה [בין סוגיה שמוגדרת כסוגיה עיקרית לבין סוגיה שאיננה עיקרית].
