מעט מאורו של הדף היומי
הרב יהודה זולדן

להודות ולהאמין במצבים קשים

פרק עשירי בפסחים, עוסק בסדר של ליל הסדר. הפתיחה, בתקנות חכמים - ארבע כוסות והסבה, ומקרה הבוחן ליישומן, הוא עני: "ערבי פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך. ואפילו עני שבישראל, לא יאכל עד שיסב. ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין, ואפילו מן התמחוי" (פסחים צט ע"ב). לכשנדייק במשנה, נגלה עני מרוד ביותר: "עד שתחשך" - גם אם הוא לא אכל כבר כמה ימים, בכל זאת עליו להמתין שתחשך (תוס'). "עד שתחשך"- גם אם אין לו תאורה לראות מה הוא שותה (ר' עקיבא איגר). "עד שיסב" - גם אם אין לו מטה ושולחן על מה להיסב (תוס'). "ולא יפחתו לו" - יתכן שרק הוא יקבל יין לארבע כוסות, ואשתו ובני ביתו לא יקבלו (תוס'). "אפילו מן התמחוי"- זהו עני שבעניים, שאין לו מזון שתי סעודות (רש"י).
עני כזה, שקיבל את כל האוכל מהתמחוי, כשהוא יהלל ויספר את ההגדה, האם אכן ירגיש באמת כבן חורין? הוא הרי יודע מהיכן יש לו את מנות האוכל הללו?

ואף על פי כן. אנו מהללים ומודים לה' על ניסי מצרים, ומשננים לעצמנו בלילה זה את ייעודינו כעם ה', ואין אנו מציינים את מצבנו האישי העכשוי, או אף את מצבנו הלאומי הנוכחי. גם התנאים שישבו בבני ברק וסיפרו ביציאת מצרים כל הלילה, עושים זאת לאחר החורבן, ואת ר' עקיבא המארח, סרקו הרומאים לבסוף במסרקות של ברזל. גם בימי האינקוזציה, או בשנות האימה בשואת יהודי אירופה, השתדלו יהודים לקיים את מצוות החג כמה שניתן, וחירותם הייתה ביודעם את ייעודם, למרות עניים הקשיים והצרות.

"האומות גם בימי חכמי המשנה והתלמוד, היו מעבידים בפרך את אחינו בני ישראל וגם היו ממררים את חייהם. ועל זה אמר שגם שאנו בגלותינו בכל צרה וצוקה, מ"מ צריכים להזכיר יציאת מצרים, כי יציאת מצרים תטע עוד היום הזה בגלותינו את פרי התקוה, האמונה והבטחון אל לבבנו". (הראי"ה קוק, מאורות הראי"ה, הגדה של פסח, עמ' נא).