הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

הסבר הביטויים: "תניא נמי הכי"; "מנא הא מילתא"

[ביאור מונחי הקישור בגמרא]

תמורה ל ע"ב

אתנן כלב ומחיר זונה מותר כו'. א"ל רבא מפרזקיא לרב אשי:
מנא הא מילתא דאמור רבנן אין זנות לבהמות? א"ל: לא נישמוט קרא לכתוב אתנן זונה וכלב.
תניא נמי הכי: מנין לאתנן כלב ומחיר זונה שמותרין שנאמר ב' - ולא ד', ולדותיהן מותרין, שנאמר - גם שניהם - הם ולא ולדותיהן.

1.
הגמרא מחפשת מקור לדין האמור במשנה שאתנן כלב – מותר להקרבה. מדוע היא לא שואלת "מנלן", והיא שואלת בניסוח ארוך: "מנא הא מילתא דאמור רבנן אין זנות לבהמות"?

2.
ויותר קשה: הרי המקור מובא במשנתנו עצמה, ועוד: הגמרא מביאה הוכחה מברייתא ["תניא נמי הכי"], שדורשת בדיוק את אותו פסוק כמו משנתנו.

3.
ראה "מתיבתא", הערות ב-ג. המקור בתורה מבואר בברייתא ביתר בהירות מאשר במשנתנו. אפשרות אחרת היא לומר, שהברייתא שמובאת בגמרא היא היא משנתנו ובמקום הביטוי "תניא נמי הכי" [שמכוון לציטוט מברייתא] יש לגרוס "תנן נמי" [שמכוון לציטוט ממשנה] - "מתיבתא", שם, וב"ילקוט ביאורים", עמוד ריב.
4.
ונראה לומר דווקא כאפשרות הראשונה, והברייתא המובאת כאן היא "עתיקה", ואולי באמת כוונת הגמרא לומר שהגירסה בברייתא צריכה להיות הגירסא במשנתנו. והנימוק להסבר הנ"ל הוא: הביטוי "אמרו חכמים" או "אמור רבנן" מתייחס בגמרא, בדרך כלל, לדברי תנאים במשניות. ויש אומרים יותר מכך, שמדובר דווקא במשניות "עתיקות" ו"פסוקות" "ופשוטות" [בספר "בית אהרן", כרך י, עמוד רמט].

5.
וראה בתוך דברי "מתיבתא" שם, שמשמע, שדברי "משנה" אמורים להיות מצומצמים ודברי ברייתא יותר מורחבים. וזה חידוש גדול. מה שכן ידוע הוא, שאומרים בעלי הכללים, שדברי האמוראים חייבים להיות "מלאים" ולא קצרים באופן שמחייב פרשנות חיצונית לדבריהם.