ריפרוף מהיר על הדף / ארנון סגל

מסכת תמורה דף כט

מדור שבועי המתפרסם בימי חמישי בעיתון "מקור ראשון"

מי אתה בהא? * מה אתה עושה בתוך הגמרא הבבלית, ומניין לך לדעת אלו כרשינים בדיוק העניקו כמרים טיבטיים לכבש הישראלי? * המלצת המדור: תרמתם כבשים למקדש? שמרו עליהם מכל משמר. פשוט אין לכם מושג אלו זוועות מאיימות לעבור עליהם בדרך למזבח * עד שיגיעו אליו הם עלולים לאכול לא מעט קש

'האם יש מקור למוקצה בתורה?' – כך נשאל האמורא הבכיר בהודעת אס-אם-אס, והבין ששואלים אותו למקור ההלכה לפיה קודם כל צריך לייעד ולהקצות במפורש את הטלה לקרבן לה', ורק אחר כך להקריבו. '"תשמרו להקריב לי במועדו" (במדבר כח)', מיסרר בחזרה, 'ומכאן שצריך לבצע מראש שימור לקרבנות'. מחה על כך אביי: "ולוּ בחר יהודי להביא כבש מסוגף, כחוש ורעב, שרואים שבעליו לא התאמץ לשמר אותו לשם קרבן, העולה על דעתנו שייפסל בשל כך?! לא שמענו על כך מעולם. אין מצווה להביא למזבח דווקא קרבנות שֹבעים". לאור המחאות הבהירה הגמרא שהבכיר הבבלי התכוון לכך שיש לשמור על הכבש לא מחשש רזון שלו, אלא מפחד שמנוול כלשהו ייעד אותו בינתיים לטובת קרבן לאל אחר, חלילה.

ולהבדיל: לדעת רב יצחק, כבש שהוקצה לעבודה זרה נאסר כקרבן לבורא עולם רק אם הפך בפועל לאובייקט פולחני אלילי. לדברי עולא, לעומתו, הכבש נאסר ברגע שמוסרים אותו לכמרים המתמחים באלילות עתיקה. דעה שלישית היא של בהא, כן, בהא, יש חכם תלמודי בשם הזה, ששמע פעם מרבי יוחנן שהכבש נאסר מהרגע בו הואכל בכרשינים ממוצא אלילי. הסתלבט עליו רבי אבא: "אז מה, בהא, אתה חולק על עולא?! והרי הוא רב הרבה יותר ידוע ומוכר ממך!". "חלילה, חלילה", השיב הלה, "אין שום מחלוקת בינינו. גם עולא התכוון לכך שהכמרים פינקו את הכבש בכרשינים אליליים לארוחת צהרים, ורק בגלל זה הוא נאסר לקרבן". התפעל רבי אבא ממהירות התגובה ומאיכות התירוץ הבהאי: "הוא יודע לתרץ ולהצדיק את עצמו. זה הכל רק בגלל שהוא היה בארץ ישראל. שם יודעים להיות פוליטיקלי קורקט וגם לדחות קושיות בקלילות". "אם יורשה לי, רבינו", יצא מיד רב יצחק להגן על תלמודה של בבל: "בהא הוא משלנו. חכמתו הגיעה גם מאיתנו הבבליים, ולא רק מארץ ישראל".

בדיוק בשלב זה של הדיון, התגלתה במפתיע ברייתא עתיקה במרתפי בית המדרש, התומכת בדעה שהכבש נאסר לקרבן רק כשנעשה בו מעשה: שהגלחים גזזו אותו בתספורת בודהיסטית אופנתית, או לחילופין שקשרו אותו לקרון המוביל את הפסלים בדרך להופעה (הכוללת הקרבת מנחות וחוויה יחודית של השתחוויה. בואו בהמוניכם!).

משנה: וכאן מגיע הדיון לנושא רגיש משהו – איסור הבאת אתנן הניתן לפרוצה כקרבן לה'. התלמוד לא צינזר את עצמו, ולכן גם אנו נביא את הדברים כהווייתם. אין מה לעשות. ובכן, האומר לפרוצתו "קחי טלה זה בשכרך", או אפילו צ'יפר אותה במאה טלאים – כולם אסורים לגמרי. באותה מידה, ולא פחות שלילי ומגונה, האומר לחבירו ליטול טלה ובתמורה להלין את שפחתו של חברו אצל עבדו שלו. כך על כל פנים לדעת חכמים. לדעת רבי מאיר אין זה אתנן אסור.

מבררת הגמרא: במה מדובר? אם העניין הוא שפרוצקל'ה נטלה מאה בהמות בשכרה, היא אמנם קצת מגזימה בתעריף, שזה ממש לא בסדר, אבל זאת עדיין לא סיבה מספקת שהמשנה תביא מקרה כזה (היהדות לא טורחת לציין עובדות כה פשוטות). "כמובן, כמובן", מתנצלים האמוראים כולם, "מדובר במקרה אחר, שבו העבריינית עצמה דרשה רק טלה אחד, אבל הלקוח, מתוך רצון טוב במיוחד, הוסיף ביוזמתו על הכבש שדרשה, עוד 99 מעמיתיו למקצוע".

במקרה שנתן לגברת המפוקפקת עיזה, אך רק לאחר זמן קיבל ממנה את תמורת התשלום, העיזה נחשבת לקרבן כשר למהדרין מן המהדרין. השתומם התלמוד: ואולם מדוע בעצם? מדוע לא יחשב הדבר רטרואקטיבית, לאחר מעשה, כאתנן? ביקש רבי אלעזר את רשות הדיבור, והעלה את ההשערה שמדובר בפרוצה צדקת במיוחד, שעוד קודם למעשה השלילי מיהרה למקדש ומיד הקריבה את עיזתה, מתוך מחשבה שזה יגרום לקדוש ברוך הוא להיות מרוצה ממנה.

כיצד מותר לאשה הזו להקריב עיזה שטרם זכתה בה? (היא הרי טרם סיפקה את תמורת התשלום!). ובכן מסתבר שלא רק בפרוצה צדקת עסקינן, אלא אף לקוחה הנכבד היה דקדקן הלכתי לא קטן. מתברר שהפלפלן החתים אותה על מסמך משפטי שלם בעת שהעניק לה את העיזה-פזיזה, ובמסגרתו הורה שהעז נ"ע לא תימסר לבעלות הגברת עד לאחר שתספק את השירותים שהתחייבה אליהם, למעט מקרה שבו היא תהיה ממש ממש מוכרחת להשתמש בעז קודם לכן. ומכיוון שגברת X הנ"ל הרגישה שהיא ממש חייבת להקריב קרבן קודם למעשה המדובר, ופשוט לא הצליחה להתאפק מלהקריב משהו, מתברר שעל פי כל התקנונים העז הוקנתה לה עוד קודם לכן, וממילא הותרה בהקרבה. סוף טוב, הכל טוב.