מעט מאורו של הדף היומי
הרב יהודה זולדן

הארץ, העם ועבודת המקדש

בשקלים שנתרמו היו משתמשים לרכישת: "תמידין ומוספין ונסכיהם, העומר, ושתי הלחם, ולחם הפנים, וכל קרבנות הציבור" (ירושלמי שקלים ט ע"ב – י ע"א), ועוד. המכנה המשותף הוא שהתרומות האישיות, שמשו לצרכי עבודת ה' הציבורית במקדש.

ביחס לקרבן תמיד, חלקו הכתות שבשלהי הבית השני על חכמי ישראל, "שהיו צדוקים אומרים: יחיד מתנדב ומביא תמיד". (מגילת תענית- א' בניסן; מנחות סה ע"א). הראי"ה קוק (שו"ת משפט כהן סימן קכד), מסביר שהצדוקים: "לא הודו שיש בכללות כנסת ישראל קדושה מיוחדת, מה שלא נמצא בכל עם ולשון". באומות אחרות, החיבור בין מרכיבי החברה, הוא צורך קיומי, כמו מסגרת של שותפים, שהמחבר ביניהם הוא האינטרס. בו בזמן שבעם ישראל, לציבור, לכלל, יש ערך עצמי, "ובשביל כך קרבנות ציבור צריכין להיות משל ציבור דוקא, שזהו ענין הקדושה של הכלל כולו".

מחלוקת נוספת קשורה אף היא לאותו ענין: "שהיו בייתוסין אומרים: עצרת (=חג השבועות) אחר השבת" (מגילת תענית-ח' ניסן; מנחות שם). לפיהם, חג שבועות יהיה תמיד אחר השבת השביעית שמפסח, וזו כונת הפס': "ממחרת השבת". זאת על מנת למנוע מלקצור את העומר בשבת, בשנה בה חג הפסח חל ביום ששי. גם כאן הסביר הראי"ה קוק (מאמרי הראי"ה עמ' 181-179), שהצדוקים לא קלטו, איך יתכן שקצירת העומר תדחה שבת. אך חכמי ישראל מלמדים שבאומות העולם החקלאות היא אמצעי קיומי- כלכלי, ותו לא. אבל בישראל, גם החקלאות ספוגה קודש, ועם זאת שמלאכת חול אחרת אסורה בשבת, העומר - ראשית הקציר המובא מהתבואה החדשה שגדלה בארץ בלבד, הוא גם כן קרבן ציבור שדוחה שבת, ולשם כך היו קוצרים את העומר אף בשבת, ובעסק גדול. הצדוקים "לא יכלו להתעמק בסגולת ישראל המיוחדת, לדעת את עומק הקדש אשר לגוי הקדוש הזה, אשר בשבתו על אדמת קדשו, גם חקלאותו ובנין ארצו וכל תוצאותיה המעשיות והקרקעיות, תוכן קדש יש להם, ודגל קדש הוא דגלם". על נצחון חכמים, קבעו ימים טובים: "דאיתוקם תמידיא", ודאיתוקם חגא דשבועיא".