קרבן יווני / יעקב צ. מאיר

תמורה כט ע"א

פורסם במדור "שולי הדף" במוסף 'שבת', מקור ראשון

למדנו, 'כל האסורין על גבי המזבח אוסרין כל שהן' וביניהם 'המוקצה'. 'איזה הוא מוקצה?' שואלת המשנה, ועונה, 'המוקצה לעבודה זרה' (תמורה ו א). מאימתי נקראת בהמה מוקצית ('מוקדשת') לבית המקדש אנו יודעים, אך כיצד נדע מאימתי היא מוקדשת לעבודה זרה? מפרשת התוספתא, 'מאימתי נקרא מוקצה, משנעשה בו מעשה', אך דבריה יותר משהם מפרשים – סותמים.

תוספתא זו נשנתה בטבריה על ידי ר' חנינה טריטאה (תרתיה), "תנא" ששנה משניות רבות לפני ר' יוחנן. 'תני רב חנניא טריטאה קמיה דר' יוחנן, אין מוקצה אסור אלא עד שיעשו בו מעשה'. אך ר' חנינה לא הותיר את רבו במבוכה, 'הוא תני לה והוא אמר לה' הוא שנה את הברייתא ואז פירש אותה, 'מאי מעשה – עד שיגזז ויעבדו בו'. למדנו – גזיזת הבהמה היא שמקדישה אותה לעבודה זרה. תיאור מפתיע זה של מנהג הגויים לגזוז את קרבנותיהם מתאשר גם ממקורות חיצוניים.

כאשר מחליטים צבא האכיים וצבא הטרויים לפתור את סיכסוכם המתוקשר על הלנה בדו קרב בין אלכסנדרוס ומנלאוס, נחגג דו קרב זה ברוב טכס בהקרבת קרבן. הקרבן מובא לפני הנצים, 'ואגממנון / שלח את ידו והוציא את מאכלתו, שהיתה / תלויה לו תמיד על יד תער החרב הגדול / כרת משערות ראשם של כבשי הקרבן, והכרוזות / חילקו השערות לטובים שבין האכיים והטרויים / ואגממנון אז פרש כפיו ויפלל בקול רם' (איליאדה ג 270-275 תרגום טשרניחובסקי).

אין זו הפעם היחידה בה מתואר טקס הקרבה באיליאדה. גם בהמשכה של העלילה האדירה, אחרי מות פטרוקלוס, כאשר מוחזרת בריסיאדה אחר כבוד למחנה, מקריבים הצדדים קרבן, 'הוציא בן אטרס בכפו את מאכלתו, שהיתה / תלויה לו תמיד על יד תער החרב הגדול / כרת משערות החזיר ויפרש את כפיו שמימה / תפילה לזבס. ובני ארגוס יושבים ומחשים כולם / סביב כדת וכדין לשמוע אל קולו של מלך' (שם יט 252-256). למדנו, גזיזת שערות הקרבן היא השלב האחרון שבהכנת הקרבן להקרבה. אחריה מתפלל המקריב (במקרה זה – לזאוס) ושוחט את קרבנו.

האם הכיר ר' חנינה טריטאה את השורות הרלוונטיות מן האיליאדה? אינני יודע. הגמרא איננה אוסרת את הקריאה בספרי הומירוס, '...ספרי המירס, וכל ספרים שנכתבו מיכן והילך, הקורא בהן כקורא באיגרת...', אך אף על פי שמותר לקראם, אין ללמוד בהם ממש, 'מאי טעמא? "ויותר מהמה בני היזהר עשות ספרים הרבה אין קץ ולהג הרבה יגיעת בשר", להגיון ניתנו, ליגיעה לא ניתנו' (ירושלמי סנהדרין פ"י ה"א), כלומר, 'לקריאה של עראי ניתנו ולא ליגיעה של לימוד' (ליברמן, יוונית ויוונות, 231, 263).

אך גם אם לא הכיר ר' חנינה את מנהגי ההקרבה ההלניסטיים מן הספר, יתכן שהכיר אותם מן המציאות. יוונים לא חסרו בארץ ישראל ופולחן זאוס נוהג היה בכל מקום בו דרכה כף רגל יוונית. תשומת לבו של ר' חנינה טריטאה למנהגי הפולחן היווניים איפשרה לו לפרש את התוספתא שלנו לפני ר' יוחנן.