בעל מום - דמותר באכילה
תמורה יז ע"א
"לאפוקי בעל מום - דמותר באכילה".
צריך ביאור,
מה בכך שבעל מום מותר באכילה? סוף סוף לענין הקרבתו פסול הוא! ומה עניין אכילתו להקרבתו?
אלא יש לפרש, שהיתר אכילתו מורה שמעיקר הדין בכלל בהמה טהורה הוא, לכן ראוי היה להיות מותר גם בהקרבה. ולא אסרתו תורה אלא משום שגנאי הוא, ככתוב במלאכי א, ח:
וְכִי תַגִּשׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ אֵין רָע וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה אֵין רָע הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ אָמַר ה' צְבָאוֹת.
וא"ת, לסברה זו למה אינו מותר באשר אין תמימים בנמצא? והלא ההכרח לא יגונה!
וי"ל שידעה תורה כי לא יחדלו תמימים מקרב הארץ. לכן לא חילקה, וסתמה ופסלתו בסתם מלהקריבו.
ובזה מבוארת דעת רבי עקיבא (מסכתות פסחים דף עג ע"א; זבחים דף עז ע"ב; מנחות דף עט ע"א; בכורות דף טז ע"א) שבעלי מומים שבדוקין שבעין אם עלו למזבח לא ירדו, משום שדומים הם לאותם שפסולם נעשה בקודש שמעיקרם ראויים היו להקרבה, שדינם שאם עלו לא ירדו. ואף שבשאר מומים ירדו משום הגנאי, מומי דוקי העין אינם גנאי כל כך.
