מימות יהושע בן נון / הרב דוב ברקוביץ

ערכין לב ע"א - לד ע"א

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

עניינן של הערים המוקפות מימות יהושע בן נון מחבר את הלכות יובל שבסוף ערכין עם הלכות פורים הממשמש ובא, ומלמד על קדושת הציוויליזציה האנושית

למרות שהתחלנו כבר ללמוד מסכת תמורה, אתייחס לסוגיה בסוף מסכת ערכין בגלל הרמזים שבה לימי הפורים המתקרבים לטובה.

אגב דיון בהלכות יובל קובעת המשנה בערכין כי "עיר שגגותיה חומתה, ושאינה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון – אינה כבתי ערי חומה". גם המשנה הראשונה במסכת מגילה מייחסת מעמד מיוחד ל"כרכין המוקפין חומה מימות יהושע בן נון", שבהם קוראים את מגילת אסתר בחמישה עשר באדר, כדי לציין את ישועת היהודים בשושן. מה בין הלכות יובל לחג פורים?

בהלכות היובל המפורטות בפרק כה בספר ויקרא קיימת הבחנה בין סוגי התארגנות התיישבותית-דמוגרפית בארץ ישראל. סוג אחד של נכס הוא השדה שיורש אדם כנחלת אבותיו. שדה זה אסור במכירה אלא אם נוצר מצב של עוני. גם אז עומדת למוכר - או למי ממשפחתו - הזכות "לגאול" את השדה אחר שנתיים, ולו בעל כורחו של הקונה, על ידי תשלום שווי יבולי השנים שנשארו עד היובל. אם לא "נגאל" השדה, הוא הוחזר לבעליו בשנת היובל. בכך ניתן יישום נוקב לתובנת היסוד של שנת היובל: זכות הקניין הפרטי של האדם מותנית בהכרה שהבורא הוא "קונה שמים וארץ".

כך לגבי שדה. המעמד המשפטי של "בית מושב" בעיר מוקפת חומה היה שונה: זכות ה"גאולה" התקיימה רק משך שנה מיום המכירה. לאחר מכן, בשונה משדות הנחלה, "קם הבית אשר בעיר אשר לו חומה לצמיתות לקונה אותו לדורותיו, לא יצא ביובל" (ויקרא כה ל). לעסקת מכירה של בית בעיר מוקפת חומה היה אפוא תוקף רב יותר משל מכירת שדה.

ההבחנה הזו משקפת עיקרון רב משמעות בתפיסה התורנית על אודות שורשי החברה האנושית. השדה נחשב כחלק ממלכות א-להים והיבול היה חלק מקניינו בעולם; זכות קניין האדם בשדה מותנית בהכרה של מציאות זו. על כן תוקפה של שנת היובל כביטוי לקניין הבורא בבריאה התבטא בעסקאות השדות.

מנגד, עיירות מוקפת חומה הן סימן למלכות האדם. ככל שהלך והתרחב שטחן האורבני, כך הלך והתחזק תהליך ניכוס שטחי מלכות א-להים על ידי מלכות האדם. והנה, התורה הכירה בחיוניותו של תהליך זה על ידי הקביעה שהלכות יובל אינן פוגעות בעסקאות נדל"ן בערים אלו. העיקרון שהארץ לא נמכרת לצמיתות, "כי לי כל הארץ", לא חל בעיירות מוקפות חומה.

בכך הכירה התורה באוטונומיה של הפעילות המסחרית האנושית כגילוי, לפחות בפוטנציה, של רצון א-להים בבריאה. השדה היה זירת גילוי ברכת החיים של הבורא באופן ישיר וגלוי; המרכז האורבני, המסחרי והביטחוני - בימי המקרא ערים מוקפות חומה – היווה זירה לגילוי חיוניות כוחות היצירה של האדם. הבריאה וברכתה התגלו דרך שתי מערכות החיים הללו.
 

ברכת אדם, ברכת ה'

הבחנה זו מתחדדת בכמה אופנים בתלמוד:

א. מעמדם של השטחים החקלאיים של עיר מוקפת חומה. מחד, כשדות הם מהווים חלק מגילוי ברכת מלכות א-להים בעולם; מאידך, הם מהווים ביטוי לפעולות התכנון האזורי של בני האדם המכוננים מרכז אורבני ומתפקדים בהקשר אנושי זה. זהו הרקע למחלוקת: רבי מאיר קבע שאף השדות נידונים כבתי ערי חומה, שהרי גם הם "בעיר"; רבי יהודה סבר שהדגש במקרא על "בתי ערי חומה" מלמד שעמעום העוקץ של הלכות יובל חל רק על מקומות בעיר שבהם חי אדם ויוצר – בתי מגורים, בתי עסק, שווקים, בתי מרחץ ואף מקורות המים החיוניים לקיום האדם – אבל לא על שדות.

ב. בתי החצרים. בנוסף לשדות אחוזה ולבתים בערים מוקפות חומה, המקרא מציין רובד שלישי בדמוגרפיה הקדומה המכונה "בתי חצרים". אבותינו העדיפו מטעמים ביטחוניים וקהילתיים לבנות את בתיהם סביב חצר משותפת. המשנה קובעת ש"שתי חצרות של שני שני בתים, אף על פי שמוקפת חומה מימות יהושע בן נון, הרי הן בתי חצרים". "בתי חצרים" היו כאיים התיישבותיים על פני הארץ, מוקדים חקלאיים שהסתמכו על ערים מוקפות חומה כבסיסם הכלכלי-מסחרי והביטחוני. הם היו מחד נקודות אורבניות בזעיר אנפין, והיוו מאידך חלק ממערך השטחים החקלאיים הלאומיים, בחינת "על שדה הארץ ייחשב".

על כן היו לבתי חצרים פנים כשדות נחלה ופנים כבתי ערי חומה. כשדה אחוזה, אם נמכרו חזרו לבעליהם המקוריים ביובל, ולמוכר עמדה הזכות לגאלם בתשלום שווי שימוש הבתים בשנים שנשארו עד היובל, גם בעל כרחם של הקונים. כבתי ערי חומה, עמדה הזכות לגאלם מיד לאחר המכירה, שהרי מדובר במקום מגורים, ולא רק לאחר שנתיים כשדה אחוזה, שבו ניתנה לקונה הזכות ליהנות מברכת הארץ שרכש לפני שהשדה נלקח ממנו.

ג. מימות יהושע. החידוד העיקרי של ההבחנה בין שדות האחוזה לבין עיירות מוקפות חומה הינו בעצם הקביעה שרק בתים בעיירות בעלות חומה "מימות יהושע בן נון" הוצאו מהעיקרון של "כי לי כל הארץ". הרי לא כל הערים המוקפות חומה מימי יהושע בן נון המשיכו לתפקד לאורך הדורות כמוקדים של פעילות ויצירה אנושית. היו יישובים אורבניים אחרים שהחליפו אותם, בוודאי בתקופת בית המקדש השני ולאחר החורבן בימי המשנה והגמרא. אך החומות שהיו קיימות בימי יהושע בן נון היוו סמל להתבססות העם בארץ, להכאת שורשים, לקיום ולהמשך. מעמדם המיוחד של בתי ערי חומה מימות יהושע בן נון אינו משקף מציאות היסטורית דמוגרפית, אלא מהווה סמל לקיום העם בארץ, ולהעצמת כוחות היצירה בה.
 

מדינה ומדינה ועיר ועיר

כדי לחבר בין מושגים אלו לבין מגילת אסתר יש להכניס לפאזל נדבך נוסף. המשנה במסכת כלים מתארת עשר דרגות של קדושה בארץ ישראל, מקדושת הארץ הכללית, הארץ שממנה מובאים למקדש מנחת העומר, פירות הביכורים ושתי הלחם בשבועות, ועד הקדושה המצומצמת גיאוגרפית של מקום השכינה בקודש הקודשים. בהקשר זה נאמר, "עיירות המוקפות חומה (מימות יהושע בן נון) מקודשות ממנה (מארץ ישראל) שמשלחין מתוכן את המצורעים, ומעבירין בהן מת (בלוויה) עד שירצו; יצא – אין מחזירין אותו. לפנים מן החומה (בירושלים) מקודש מהם, שאוכלים שם (גם הבעלים) קדשים קלים ומעשר שני" (כלים א, ז-ח).

מהו ייחודן של ערים מוקפות חומה מימות יהושע בן נון בהלכות טומאה וטהרה? למה מוציאים מהן מצורעים ולא מוחזרים מתים? מהו יסוד קדושתם המועדפת?

במסגרת של "עשר הקדושות" קיימים שני מוקדים בדמוגרפיה של הקדושה. האחד, המקדש עצמו, מקום השראת השכינה. כל הקרוב יותר לכפורת ולארון קדוש יותר בדרגות עשר הקדושות. המוקד השני הוא גילוי שורש החיים שבקודש בעם ישראל, ובמקומות העיקריים למושבם בארץ ישראל.

על בסיס התארגנות השבטים במדבר סביב המשכן שני המוקדים מכונים "מחנה שכינה" ו"מחנה ישראל". לקדושת "מחנה ישראל" שתי פנים, החיובי המקיים והשלילי המונע. בשטח האורבני של בירת ישראל לפנים מהחומה קיימת קדושת "מחנה ישראל" החיובית, המתגלמת בכך שאוכלים שם קדשים קלים ומעשר שני. לערים מוקפות חומה אחרות מיוחסת קדושת מחנה ישראל המונעת, המתגלמת בהוצאת מצורעים ובכך שמתים שהוצאו מהן אינם חוזרים.

ומכאן למגילה: לקביעת הימים לקיום מצוות קריאת המגילה אופי מיוחד. מלבד העיתוי הקשור לנס, בקביעת ימי פורים מרכיב דמוגרפי מובהק: הכפרים קוראים (בתי החצרים) "ביום הכניסה" - ימי השוק בימי שני וחמישי, עיירות שבהן יש מניין קבוע בי"ד אדר, וכרכין מוקפים חומה מימות יהושע בן נון בט"ו.

בקביעת מרכיב דמוגרפי בלבה של מצוות קריאת מגילה חכמים ביקשו להמחיש את התובנה שהחג מבטא את יסוד הקדושה שב"מחנה ישראל", ולא את זו שבהשראת השכינה במקדש. לכל חגי ישראל זיקה למקדש - או בקיום מצוות החג או בשורש היווסדו, חוץ מפורים. עם ישראל בשושן הבירה ובמאה עשרים ושבע המדינות היה ראוי לישועה בשל עצם היותו עם ישראל. הישועה המתוארת במגילה הינה ישועה פיזית של העם, ולא התחדשות רוחנית. על כן ההתארגנות המסחרית-ביטחונית של העם מהווה חלק אינטגרלי בקביעת ימי קריאת המגילה, קביעה המובלטת על ידי הקישור לימי ההתהוות הפיזית של העם בארץ ישראל, הניכרים בכרכים מוקפים חומה מימות יהושע בן נון.

*

נשוב לערכין: הסוגיה המתייחסת לדברי המשנה על אודות המעמד של עיר שאינה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון בהלכות יובל מתמקדת במה שנראה כעניין צדדי. הגמרא עוסקת ברשימה של ערים אלו המופיעה במשנה. הגמרא תוהה: וכי רשימת שמונה הערים המפורטות במשנה כוללת את כולן? בוודאי יש יותר, אלא שמנו רק את אלו "שכשעלו בני הגולה מצאו אלו וקידשם".

מי אלו "בני הגולה שעלו", ומהיכן עלו? הרי אלו בני הגולה שעלו מבבל, פרס ומדי! בכך הגמרא מבקשת שנתעכב על היחס בין כניסת עם ישראל השנייה לארץ ישראל בימי עזרא ונחמיה לכניסתם הראשונה בימי יהושע. הגמרא מתייחסת לפעולת הקידוש המחודש של ערים מוקפות חומה מימות יהושע בן נון בימי עזרא על בסיס שתי עמדות יסוד בעניין קדושת ארץ ישראל: אחת סבורה שהקדושה הראשונה שקידש יהושע בטלה, והיה צורך לקדש את הערים מחדש על ידי טקס של הקרבת קרבן ואמירת הלל. כנגדה יש שסוברים שהקדושה הראשונה המשיכה להתקיים גם בימי הכניסה השנייה לארץ ישראל.

ובכן, אם התבטלה הקדושה שקידש יהושע, הרי לשבי ציון אותו תוקף רוחני ומשפטי כמו ליהושע, תלמידו של משה. גם הם קידשו עיירות שהיו מוקפות חומה מימות יהושע, ואף קידשו שנות שמיטה ויובל כיסודות מרכזיים של קדושת הארץ.

על פי השיטה שהקדושה הראשונה המשיכה להתקיים, הכוח הרוחני של שבי ציון גדול היה אפילו משל יהושע. הרי בימיהם התבטל היצר לעבוד עבודה זרה, מה שהפיל חללים רבים בכניסה הראשונה לארץ. והנה ישועת פורים חוברה בכוונה לערים בימי יהושע שהיוו ביטוי לקדושת העם, אך היה בה לסמן תחילת תקופה השווה לתקופת יהושע ואולי אף עולה עליה.