ריפרוף מהיר על הדף / ארנון סגל

מסכת ערכין דף לד

מדור שבועי המתפרסם בימי חמישי בעיתון "מקור ראשון"

איך צריכה להיראות עיר של לויים? (לא גדולה מדי, לא קטנה מדי והעיקר שיהיה מגרש) * מדוע נאלצו הלויים לקבל לרשותם, ממש בכפיה, ערים מוקפות חומה, ומה אירע בסופן? (הוחרבו עד היסוד) * וגם על התמודדות עם כהן שנחשד במתן טובות הנאה לעצמו * דף אחרון במסכת ערכית במיוחד

המשנה בדף הקודם הזהירה שלא לשנות בשום אופן את יעוד הקרקע בשטח המקיף את ערי ישראל. מסביב לכל עיר חייב להיות מגרש פנוי ברוחב אלף אמה (500 מטרים), וסביבו שטח ברוחב אלפיים אמה (אלף מ') המיועד לשדות בני העיר וכרמיהם. למה צריך שטח פנוי גדול כל כך סביבות העיר? כי כך יפה יותר, כן, כן.
אז כאמור, לא הופכים בשום אופן שדה למגרש או מגרש לשדה. לכל חלק יש את יעודו הקבוע לו בחוק הישראלי ואין להתחכם. בנוסף, לא הופכים את שטח המגרש להיות חלק מהעיר, וכן אסור חלילה להפוך חלק מהעיר למגרש. מגרש זה מגרש, שדה זה שדה ועיר נשארת עיר. עם זאת, יש סוברים שדווקא בערים הניתנות ללויים אסור לשנות את התב"ע, אבל בערי ישראל האחרות בהחלט קיימת לגיטימציה להפוך שדה פורח למגרש שומם (אבל לא להפך), או להפוך את המגרש לעיר עם אספלט, מכוניות וזיהום אוויר. את העיר, לעומת זאת, אסור באיסור חמור להפוך למגרש, על מנת שלא לתת פתח להחרבת ערי ישראל והפיכתן למגרש משחקים. לא משחקים בעניין הזה.
בסיום המשנה מוזכר העניין המשמח לפיו כהנים ולוויים רשאים למכור ולגאול את נכסיהם בכל עת, בלא לחשוש ששנת היובל תפקיע מהם את היכולת להחזיר את הנדל"ן לידיהם (מה שדווקא עלול לקרות לישראלים רגילים שאינם זוכרים שהיובל קרוב).

גילוי נאות: הכותב הינו בן לוי.

כן, לוויים פשוט נהנים מכל העולמות. הם רשאים לפדות באופן מיידי שדה שמכרו, ואינם זקוקים לתקופת צינון בת שנתיים כיתר הישראלים. בנוסף, במקרה שבחרו להקדיש לטובת המקדש את השדה המשפחתי, אך לאחר מכן לא הצליחו לעמוד בדמי פדיונו, הוא איננו עובר לידי הכהנים בשנת היובל. והכי חשוב ומנקר עיניים (של ישראלים פשוטים): בתים שמכרו הלוויים בערים המוקפות חומה אינם יוצאים לצמיתות מבעלותם, והם רשאים לשוב ולגאלם (באופן הפוך מהדין לגבי ישראלים סטנדרטיים).

האמירה האחרונה מעוררת זעם בעולם התלמודי: והרי אין כלל לגיטימציה ללויים להתגורר בעיר מוקפת חומה! על פי כללי היהדות, על 48 הערים המיועדות למגורי לוויים בארץ להיות בערך בגודל של מזכרת בתיה – כלומר לא קטנות מדי כמו מאחז, ולא גדולות כמו מטרופולין מוקף חומה. הסיבה לכך היא שערי הלויים משמשות גם כעיר מקלט, וחייבות, אם כן, להיות רחבות דיין על מנת להכיל המוני רוצחים חמודים. מצד שני, עיר גדולה מדי תאפשר לנוקמים פוטנציאליים לחדור לעיר בלא ידיעת הלוויים, ולחסל את הרוצחים בני חסותם. ממילא מזכרת בתיה היא הדגם האידיאלי לסדר הגודל של עיר לוִיית ממוצעת.

אם כן, איך ייתכן שלוי יתגורר בעיר מוקפת חומה? ייתכן גם ייתכן, משיבה הגמרא. מדובר במקרה בו הלוויים התמימים כלל לא התכוונו לכך, אבל מה לעשות שבימי יהושע, ממש בלי כל כוונת זדון, נפלו בגורלם ערים שלמות מוקפות חומה יחד עם המגרשים מסביב, מפתחות הכניסה והרכבים הפרטיים? האם עלינו לזרוק את כל זה ולהגיד 'לא תודה', רק מפני שאנחנו לויים ולא אמורים להתגורר במקומות יוקרתיים כאלו?! כלומר ממש ממש לצאת פראיירים?!

משיבה הגמרא: 'אההההממממ... ובכן כן. ערים כאלו מיועדות להריסה, מהסיבה הפשוטה שאין ללויים כל רשות להתגורר בין חומותיהן'. 'ברור ברור', משיבים מיד באי כוח הלויים, 'אבל ממש במקרה כמה מהלויים, בעלי חוש עסקי מפותח, הזדרזו למכור את נכסיהם בעיר ההיא עוד קודם להחרבתה'. בינגו. זה בדיוק המקרה שבשלו ייתכן שלוי ימכור נכס בעיר שכזאת.

בימינו המושג 'חרם' מעורר אסוציאציות שליליות משהו, איראן, כורים גרעיניים וכו', אך בימי התלמוד נזכר המושג דווקא במובן חיובי, בפרט אם אתה כהן. ישראלי שנקט בביטוי הזה (חרם), מיד עברו כל נכסיו לבעלותו של כהן כלשהו לעולמי עד. עסק נחמד למדי. ובכן מעשה בכהן חכמולוג שהקדיש לטובת המקדש שדה שהגיע לידיו כתוצאה מחרם שכזה, אך לא פדה אותו עד שנת היובל. במקרה כזה, שדה שהוקדשה ולא נפדתה בזמנה, ההליך הוא הלאמה מהירה שלה לטובת הכהנים בשנת היובל. מצד שני, במקרה הזה הרי גם המקדיש עצמו כהן...

ובכן, הכהן היקר זמם להעביר את הקרקע עם פקיעת היובל לרשות עצמו, מפני שבינינו, מה זה משנה לבורא עולם לאיזה כהן תגיע הקרקע? התוצאה מבחינת הכהן: גם יֵצא צדיק על שהקדיש את השדה, וגם לא ישלם תמורתו דבר ויקבל אותו חזרה.

לא ולא, מסרבת הגמרא לתרגיל. ככל שדה שלא נפדה עד היובל והופך להיות רכוש כלל הכהנים, כך הוא הדין גם בשדה חרם שהוקדש. הוא בבעלות הסתדרות הכהנים כולה ואיננו שייך לכהן בודד. התנהגות שלילית כמו זו של הכהן המדובר איננה מקובלת בדת היהודית.

בנימה פדגוגית זו מסתיימת עוד מסכת. נקווה שבתמורה נקבל מסכת משמעותית לא פחות.