הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
הסבר הביטויים: "רבי יהודה ורבי מאיר"; "הלכה כסתם משנה; "ברייתא"
[ביאור מונחי הקישור בגמרא]
תמורה ב ע"א
/מתני'/. הכל ממירין, אחד אנשים ואחד נשים. לא שאדם רשאי להמיר, אלא שאם המיר - מומר, וסופג את הארבעים.
....
הכל לאיתויי מאי? לאיתויי יורש, ודלא כרבי יהודה. דתנן: יורש סומך, יורש ממיר - דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר יורש אינו סומך, ויורש אינו ממיר.
מאי טעמא דרבי יהודה? יליף תחילת הקדש מסוף הקדש, מה סוף הקדש - יורש אינו סומך, אף תחילת הקדש - יורש אינו ממיר. וסמיכה גופה מנלן? תלת +ויקרא ג+ קרבנו כתיבי: חד - קרבנו ולא קרבן עובד כוכבים, וחד - קרבנו ולא קרבן חבירו, וחד קרבנו - ולא קרבן אביו. ולר' מאיר דאמר יורש סומך, והכתיב קרבנו! ההוא מיבעי ליה לרבות כל בעלי חוברין לסמיכה. ורבי יהודה - בעלי חוברין לסמיכה לית ליה, מאי טעמא - דהא לא מיחד קרבן דידהו. ואיבעית אימא: לעולם אית ליה, וקרבן עובד כוכבים וקרבן חבירו - מחד קרא נפקא דאייתר ליה חד לבעלי חוברין לסמיכה.
ור"מ דאמר יורש ממיר, מאי טעמא? אמר לך +ויקרא כ"ז+ אם המר ימיר - לרבו' היורש."
1.
משנתנו ה"סתמית" ["סתם משנה"] סוברת שגם יורש ממיר [לפי הריבוי מהמלה "הכל"]. מציינת הגמרא שדין המשנה לא מתאים לשיטת רבי יהודה אלא לשיטת רבי מאיר [במשנה המובאת בגמרא].
בהמשך הסוגיה הגמרא דנה במקורות למחלוקת רבי יהודה ורבי מאיר.
2.
הגמרא מציינת "ודלא כרבי יהודה".
"יד מלאכי", סעיף תז:
"מתניתין דלא כי האי תנא - כל היכא דקאמר הכי - קאי במסקנא, מדלא קאמר לימא מתניתין דלא כי האי תנא,... "
לפי דברי ה"יד מלאכי" משמע שהגמרא משתמשת בביטוי "דלא כרבי יהודה" ללמדנו שההלכה בסוגייתנו - כרבי מאיר.
3.
במשנה המובאת בסוגייתנו הלכה צריכה להיות כרבי יהודה על פי הכלל שבמחלוקת מפורשת בין רבי יהודה ורבי מאיר – הלכה כרבי יהודה. אבל מכיון שמשנתנו – הפותחת את מסכת תמורה - היא "סתם משנה" והיא מתאימה לדעת רבי מאיר [שבמשנה המובאת בגמרא] לכן ההלכה תהיה כרבי מאיר.
3.1
לפי ההסבר הנ"ל מדוע צריך גם את הביטוי המיוחד – בסוגייתנו - "דלא כרבי יהודה" להדגיש שוב שהלכה כרבי מאיר?
4.
נראה לומר, שהמחלוקת בין רבי יהודה ורבי מאיר בסוגייתנו היא הסוגיה העיקרית בנושא זה.
5.
נעיין בתוס' בסוגיה אחרת:
תוספות מסכת זבחים דף ו עמוד א
אחד מימר ואין שנים ממירין - משמע דלרבי יוחנן יורש מימר ותימה דבפ' מי שהוציאהו (עירובין דף מו:) קאמר רבי יוחנן רבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה
ובריש תמורה דף ב.) וערכין דף ב.) פליגי בה רבי מאיר ורבי יהודה
וקאמר רבי יהודה יורש אינו מימר
וי"ל משום דר' יוחנן אית ליה הלכה כסתם משנה
ובריש תמורה וערכין אומר הכל ממירין לאתויי יורש.
בסוגייה זו [זבחים דף ו] משמע שרבי יוחנן פוסק שיורש ממיר. ואילו בסוגייתנו [בתחילת מסכת תמורה] יש בזה מחלוקת בין רבי מאיר ורבי יהודה. רבי מאיר סובר "יורש ממיר" ורבי יהודה סובר "יורש אינו ממיר".
והכלל הוא שבמחלוקת בין רבי מאיר ורבי יהודה "הלכה כרבי יהודה". מקשה תוס', שבמסכת זבחים רבי יוחנן פוסק "יורש ממיר", שלא כדעת רבי יהודה.
6.
המחלוקת רבי יהודה ורבי מאיר היא במסכת ערכין ותמורה שהן – על פי הסדר – אחרי מסכת זבחים. ולכן אולי רבי יוחנן פסק במסכת זבחים לפני שידע מהמחלוקת ביניהם? אבל לא נראה לומר כך, ומהסיבה הפשוטה, שבסוגייה במסכת זבחים נאמר "והאמר רבי יוחנן...", כלומר לא מדובר שרבי יוחנן דן שם באופן ספציפי, אלא הגמרא מביאה את דעתו הכללית, לאור הש"ס כולו.
7.
תוס' לעיל מקשה למעשה מרבי יוחנן על דברי עצמו. כוונת תוס' לומר, שיש אמוראים שכנראה לא מקבלים את כללי הפסיקה של רבי יוחנן, ולכן לא בהכרח שהלכה כרבי יהודה נגד רבי מאיר.
8.
תוס' מתרץ את קושייתו: יש משנה "סתומה" כרבי מאיר [ומתאים לכלל: "סתם משנה – רבי מאיר"]. ותוס' מתכוון לומר, שהכלל הוא "הלכה כ"סתם משנה". המשנה ה"סתומה" היא המשנה הראשונה במסכת תמורה [סוגייתנו]. ולכן אומר תוס' שרבי יוחנן פוסק כאותה משנה.
8.1
לכאורה יש להקשות: הרי מייד אחרי המשנה מובאת בברייתא אותה מחלוקת בין רבי מאיר ורבי יהודה שתוס' הביאה, והכלל הוא "סתם ואחר כך מחלוקת - אין הלכה כ'סתם' ". אם כן, אין ההלכה כסתם משנה וחוזרת קושיית תוס'.
8.2
אלא, יש להסביר, שהכלל של "סתם ואחר כך מחלוקת..." נאמר רק לגבי משניות, אבל אם המחלוקת מובאת בברייתא נשאר הכלל "הלכה כסתם משנה", שהוזכרה לפני הברייתא. [ההסבר הגיוני, שהרי אין משמעות לסדר הופעת הברייתות בגמרא, לעומת המשניות שנערכו בצורה מכוונת על ידי רבי יהודה הנשיא]
9.
כלל נוסף: יש אומרים, שכל כללי הפסיקה אינם חלים בנושאים שאינם נוהגים בימינו. ומדברי התוס' במסכת זבחים מוכח ההיפך, שהרי דין תמורה לא חל היום ובכל אופן תוס' מתייחס לכללי הפסיקה. ["מגן אברהם", סימן ריח סק"ג]
10.
בסוגייתנו הגמרא הביאה "משנה" עם מחלוקת בין רבי מאיר ורבי יהודה [וזה היה בסיס הדיון בכל הסוגיות שקשורות ל"יורש ממיר" או "יורש אינו ממיר"]. מציינים הפרשנים שאין בש"ס משנה כזאת. לכן יש הגורסים בגמרתנו "דתניא" ולא "דתנן". כלומר מדובר בברייתא [מסורת הש"ס ועוד] שכאן מקורה, ולא מדובר במשנה.
11.
לפי זה מיושבת אחת השאלות ששאלנו לעיל: מדוע הלכה כמשנתנו שסוברת כרבי מאיר, הרי הכלל הוא, ש"סתם ואחר כך מחלוקת – אין הלכה כסתם" – וממילא אין הלכה כרבי מאיר. התשובה הפשוטה היא, שהכלל הנ"ל נכון רק במשניות, אבל אם "סתם" במשנה ומחלוקת בברייתא אין כלל זה חל, וההלכה היא כ"סתם" במשנה [יש מחלוקת לגביי כלל זה כמובא ב"יד מלאכי" ועוד].
12.
בשוטנשטיין [הערה 12] מבואר שבאמת מדובר בסוגייתנו בברייתא. והוא מסביר, שלא צריך לשנות את הגירסא, והביטוי "דתנן" מתאים גם לברייתא:
12.1
המקור לנ"ל:
יד מלאכי כללי התלמוד כלל צז :
ברייתא, מצינו בגמרא דמייתי לה בלשון תנן, וזה בהוריות דף ה' א' תנן אמר ר"א מה נפשך וכו' וברייתא היא בפרק ד' דכריתות דף י"ט א' וכן בסוף פ"ק דקדושין דף מ' א' איתא תנן התם אין מקיפין בחילול השם וכתבו התוס' שם דשמא ברייתא היא אע"ג דאומר תנן ובפרק ב' דנדה דף י"ז א' איתא תו תנן התם שלג אינו לא אוכל ולא משקה וכו' אף ע"ג דאינה לא משנה ולא ברייתא אלא תוספתא דטהרות ...
13.
ובשיטה מקובצת – בסוגייתנו – מצויין שדברי רבי יהודה באמת לא מוזכרים במשנה אבל דברי רבי מאיר כן מוזכרים במשנה, והוא מתכוון למשנה הסתומה במנחות "יורש ממיר" [כך גם מוסבר ב"מתיבתא", הערה ט]. וזה קשה, שהרי גם משנתנו היא סתומה ולא משמע בסוגייה שמשנתנו היא ממש רבי מאיר שסובר "יורש ממיר".
14.
אם בכל זאת נאמר שסוגייתנו מוגדרת כ"סתם ואחר כך מחלוקת" [לפי השיטות שגם אם מדובר בברייתא הרי שהכלל חל], ואז אין הלכה בהכרח כמשנה, לכן נוקטת הגמרא בביטוי "דלא כרבי יהודה" ללמדנו שהגמרא היא זו שפוסקת הלכה כרבי מאיר בברייתא.
15.
ונראה לומר, שיש הוכחה נוספת שהלכה כרבי מאיר בברייתא. הסוגיה דנה בהרחבה בנימוקיהם של רבי יהודה ושל רבי מאיר. היא מתחילה דווקא ברבי יהודה ואחר כך ברבי מאיר.
תוספות מסכת תמורה דף ב עמוד א:
ורבי מאיר דאמר יורש מימר מאי טעמא - ואם תאמר אמאי איצטריך טעמא לר' מאיר כיון דלית ליה קרבנו ולא קרבן אביו אלמא אית ליה יורש סומך ואם כן אית ליה למימר דהא ילפינן זה מזה...
שואל תוס' מדוע הגמרא שואלת על רבי מאיר "מאי טעמיה", הרי לפי הנימוקים לרבי יהודה ברור מהו נימוקו של רבי מאיר [שלא דורש את הפסוק].
אבל לפי דברינו התשובה פשוטה, כיון שהגמרא רוצה לפסוק כרבי מאיר, לכן היא חייבת לדון על טעמיו באופן ישיר!
