אוצרות הדף היומי
הרב אברהם מרדכי וינשטוק
פורסם ב"המבשר תורני"
"מות וחיים ביד לשון"
מסירת מידע רפואי חסוי למשרד הרישוי
ערכין טו ע"ב
יהודי החולה במחלת הנפילה ל"ע גמר בדעתו כי ברצונו להוציא רישיון נהיגה. מטבע הדברים היתה מחלתו סוד כמוס, כאשר מלבד אי אלו קרובי משפחה כמו גם רופאו האישי לא ידע ממנה איש. מחלה זו אינה מתגלה בבדיקה רפואית פשוטה, ולפיכך הבין אחד מקרוביו של אותו חולה כי כאשר יגש לבחינות משרד הרישוי לא יתקשה להשיג רישיון. אלא שמאידך חשש אותו קרוב מפני תוצאות קטלניות - פשוטו כמשמעו, העלולות להיגרם אם הלה יקבל התקף עודו רכון על ההגה, כאשר בשעה כזו הוא מסכן לא רק את נפשו אלא עוד עשרות נפשות מישראל הנוסעים עימו על הכביש באותה שעה. אותו קרוב העלה את החשש בפני החולה, אך הלה דחאו בהינף יד של ביטול. לפיכך פנה הלה אל מרן הגר"ע יוסף שליט"א, ובירר אצלו אם מותר לו לפנות למשרד הרישוי ולגלות להם על מחלת קרובו, או שמא אסור משום "לא תלך רכיל בעמך".
"הנה המגן אברהם וכן בספרי המוסר האריכו בחומר איסור לשון הרע" - ציטט מרן הגר"ע שליט"א בדברי תשובתו (שו"ת "יחוה דעת" חלק ד, ס) את ספר "פתחי תשובה" להגאון רבי ישראל איסר מחשובי הרבנים בווילנא, אך בעל פתחי תשובה ממשיך ומבהיר: "וראיתי לנכון להעיר לאידך גיסא, שיש עון גדול יותר מזה, וגם הוא מצוי ביותר, וזהו מי שמונע עצמו מלגלות אוזן חבירו במקום שיש צורך להציל עשוק מיד עושקו, מפני שחושש לאיסור לשון הרע, כגון הרואה מי שאורב לחבירו להרגו בערמה, או שחותר מחתרת באישון לילה ואפלה בביתו או בחנותו של חבירו, ומונע את עצמו מלהודיע לחבירו ולהזהירו בעוד מועד, מפני שחושב שהוא בכלל איסור לשון הרע, ובאמת שהנוהג כן גדול עונו מנשוא, ועובר על לא תעמוד על דם רעך. והוא הדין גם לענין ממון, כי מה לי חותר מחתרת או שרואה את משרתיו של חבירו שגונבים ממנו, או שותפו שגונב מהעסק שלו, או שחבירו מטעהו ומאנה אותו במקח וממכר, או שבתמימותו מלוה מעות לאדם שהוא לוה רשע ולא ישלם. וכבר אמרו חז"ל (בבא קמא קיט, א) כל הגוזל פרוטה מחבירו כאילו נוטל נשמתו ממנו, שנאמר "כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח", ואומר "מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקי בארצם". וכן פסק הרמב"ם (גזילה ואבידה א, יג). וכן בעניני שידוכין שהבחור איש רע ובליעל ונוכל, או שהוא חולני, ומבקש להתחתן וכו', כל אלו בכלל מצות השבת אבידה - אבידת גופו או אבידת ממונו, וכמו שאמרו בסנהדרין (עג, א). והדברים מסורים ללב, אם כוונת המספר לחבירו רעה, הרי זה בכלל איסור לשון הרע, אבל אם כוונתו לטובה להזהיר את חבירו ולהצילו מפח יקוש, מצוה רבה היא ותבוא עליו ברכה".
הגר"ע מוסיף שכן פסק מרן החפץ חיים (הלכות איסורי רכילות כלל ט') כי הרואה את חבירו שרוצה להשתתף באיזה מסחר עם חבירו, ויודע בודאי שעל ידי כך יגרם לו הפסד, חייב להודיע. וכן כשיודע על איזה בחור שיש לו מחלה פנימית, שרוצה להשתדך עם בחורה מסויימת, יש לו לגלות להוריה על מחלתו של זה, ובלבד שלא יגזים בסיפורו יותר ממה שידוע לו, ושיכוין רק לתועלת הענין ולסילוק הנזק מחבירו בלבד, ולא יתכוין להשמיץ את חבירו מתוך קנאה ושנאה שבלבו עליו.
וטעם הדבר - מבאר מרן הגר"ע שליט"א, משום שכל האיסור של לא תלך רכיל בעמך הוא רק באופן שמתכוין להשמיץ את חבירו ולבזותו, אבל אם מתכוין לתועלת מסויימת או להרחיק נזק מותר. ולפיכך במקרה שלפנינו שהחולה במחלה סמויה, כמו מחלת הנפילה וכיוצא בה, מעלים ממשרד הרישוי את דבר מחלתו, כדי להשיג רשיון נהיגה, ויכול להיות שיקבל התקפת המחלה בשעה שהוא נוהג, ועלול הדבר לגרום אסונות בנפש חלילה וחס, בודאי שחובה ומצוה להודיע למשרד הרישוי על מחלתו של זה, כדי שלא יגרום נזק או סכנה לציבור. ואף הרופא שמוזהר על חוק הסודיות הרפואית, באופן שכזה מצוה עליו להודיע למשרד הרישוי, ואין בזה שום חשש איסור כלל וכלל. ובזה יש לפרש גם כן כוונת הפסוק, "לא תלך רכיל בעמך", ובסמוך לו "לא תעמוד על דם רעך", שאף על פי שאסור לך להיות רכיל, ולגלות סוד חברך, וכמו שנאמר: "הולך רכיל מגלה סוד ונאמן רוח מכסה דבר" - מכל מקום לא תעמוד על דם רעך, ועליך להודיע לחברך כדי שישמר מנזק וסכנה.
